הדים משבת דורשות טוב

טו"ר רחלי אביישר לבל, מדרשת עין הנצי"ב

רחלי היתה למדנית אורחת במסגרת שבת דורשות טוב תשע"ז בקהילה ביישוב צור-יצחק.

זהו. גמרתי לפרוק מזוודות.
מפסח אנחנו בנסיעות. נסיבות טובות. ליל הסדר אצל ההורים, בר מצווה לבן אחי , יום הולדת שבעים לאבא והשבת נסענו לצור יצחק.
זו הפעם השניה שהיוזמה המבורכת הזו מתקיימת. פעם ראשונה שאני משתתפת בה.
שבת דורשות טוב היא יוזמה של ארגון קולך. אליהן חברו גם ארגון רבני בית הלל ובתי מדרש לנשים
זו פעם ראשונה שאני נותנת שיעור בקהילה שהיא בעצם קהילה בבניה. קהילה קטנה שצמאה לשמוע וללמוד יחד. להרגשתי הייתה זו הזדמנות גם עבורם להיפגש ולדון אני מקווה שרק פתחתי פתח להמשך מפגשים של תורה בקהילה.
בדבר התורה בבוקר דיברתי על יחסים בין הורים לילדים. ובין אנשים בוגרים להוריהם המתבגרים.
בשיעור אחר הצהריים שוחחנו על מועדי חודש אייר ,האפשרויות לשינויים בעולם התורה.; ושילובם של 'אחרים' בקהילה הדתית.
שמעתי דעות מגוונות מהצד השמרני ביותר ועד לדעות קונסרווטיביות.
אני מודה למשפחתי שתמכה בי במהלך השבת. במיוחד אישי היקר, נריה שהיה שם עבורי ועבור הילדים. לילדים היקרים שהתנהגו למופת. לפריאל שנכח בכל השיעור שלי וכמעט ולא הפריע. לבשורה וגפן ששמרו (באופן יחסי) על הסדר והנקיון בדירה בה התארחנו.
לניר וויסמן, מצור יצחק שפעל ארגן, יזם ועשה את החיבורים הנכונים. למשפחות שארחו אותנו לארוחות
ובראש כולם לקולך היוזמות והפועלות לפני ומאחרי הקלעים.
ולקב"ה. שהכל שלו ומשלו.


מוריה רן בן-חי, דוקטורנטית בתוכנית מאמינות וחוקרות

מוריה היתה למדנית אורחת במסגרת שבת דורשות טוב תשע"ז בקהילת לב בנימינה. 

לפני עשור, בדייט הראשון על אישי, אמרתי בקול רצון שהחל מתגבש אצלי. הוא שאל מה אני רוצה לעשות בחיים ואני עניתי "הייתי רוצה ללמד תורה וגמרא, כמו המלמדות שיש לי במדרשה, שיהיו יותר נשים שעושות את זה".
בשבת האחרונה הרגשתי לראשונה שהחלתי להגשים את אותה שאיפה ישנה.במשך עשר שנים עסקתי במגוון גדול מאוד של לימודי יהדות פורמליים ולא פורמליים, לגילאי חטיבת הביניים ולחיילות וחיילים בגיור, הכל סבב מסביב וכמעט שלא קלע. פה ושם שיעור לנשים, פה ושם העברתי הרצאה אקדמית שנגעה-לא נגעה בתורה.
ואז יעל רוקמן הציעה לי להירשם לשבת דורשות טוב.תחילה סירבתי, גדול עליי. תני להתחיל בקטן ואז לצמוח. מזל התחרטתי (ותודה לאחותי שתחיה, יעל יורוביץ' ולחנה פרידמן!).
שבוע וחצי לפני מועד השבת קישרו אותי לקהילת "לב בנימינה". יצרתי קשר עם הגבאי והתחלנו את התהליך.
ביררתי קצת על הקהילה, תחומי עניין, גילאים וישבתי לבנות את השיעורים. שיעור אחד לפעולת חבריא ב ושני שיעורים נוספים לקהילה. נשימה עמוקה.
עם הרבה סיעתא דישמיא והתייעצות עם חברת הקהילה, ההכנה ובחירת הנושאים התבררו בהמשך כמוצלחים.
לקראת שבת באנו אל בית הגבאי לקבל את המפתח לבית בו התארחנו. הוא היה מתחשב וחרוץ וארגן לנו מפה עם מקומות האירוח ולוח זמנים של השבת. הציע עזרה בכל שנצטרך. ולא היה בכל אלו להרגיעני, מה רבים היו פחדיי וחששותיי.
הדלקת נרות זריזה, רוצים להגיע בזמן אל התפילה. בקשה אחת- שאעשה לכבודך, לשבח ולא לגנאי.
בבית הכנסת הכרנו אט אט את קהילת לב בנימינה. הקהילה הייתה מקסימה ומאירת פנים. משפחות מגוונות, סגנונות וגילאים, ותחושת יחד גדולה. התארחנו אצל שלוש משפחות שפתחו את ליבן וביתן בשמחה. הרגשנו בבית בכל סעודה מחדש.
פעולת חבריא ב' הייתה סוערת ומהנה. החבר'ה השתתפו בדיון על אחדות ישראל, בין נאום השבטים של הנשיא ריבלין ולדברי הרב קוק על אחדותנו שלא ככל העמים, ומעל לכולם מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מפרשת השבוע. בשיעור למחרת גיליתי שאחת המדריכות שהשתתפו בשיעור יצאה ממש ב"אורות" מהפעולה (בכל זאת, למדנו מדברי הרב קוק) ובזכותה אמא שלה הגיעה לשמוע אותי בשיעור לקהילה אחר הצהרים. בת המעודדת את אימה ללמוד. אשרינו.
תפילת מוסף בבוקר השבת עברה עליי בהרהורי לב קשים. הבת הקטנה שלי רצתה את מאוד תשומת ליבי. אני עומדת ומתפללת והיא מכה בי בגב ומבקשת שאצא איתה החוצה. ובכלל, היא צעקה בקול, שנחזור כבר הביתה, לא כיף לה בתפילה. המחשבות שרצו בראש עסקו בפער שבין הרצונות שלי להביא לעולם את בשורת הלימוד שבתוכי ובין להיות אם קשובה לצורכי בנותיה. מה עשיתי, למה גררתי את כל המשפחה עימי? אולי בכלל הגזמתי? אולי זה לא הזמן להיות למדנית ואצטרך לחכות שהן תגדלנה?
סמול-טוק לאחר התפילה קצת הרגיע אותי. ניגש אלינו אחד מבני הקהילה ושאל לשמו של אישי. אמר שבמודעה שפורסמה לקהילה עשו את מה שהיו עושים לרבנים וזה לא טוב. "היו צריכים לכתוב את שמך ואת שם בן זוגך, שנכיר. כי לא רק את מגיעה אלינו אלא כולכם". הקהילה באמת שמחה לפגוש את משפחתי ואותי. הלמדנות שלי איננה מנותקת מהוויה שלי כבעלת משפחה, היא חלק ממנה. ואל דאגה, מסתבר שגלידה תשמח לבב פעוטה, והיא נרגעה.
לאחר הקידוש התאספו כחמישים מבנות ובני הקהילה יחד, עזרת הגברים הייתה התפוסה מלאה, זוגות ויחידים. ניגשתי אל הסטנדר להעביר את השיעור הראשון בפני הקהילה כולה. מעזרת הנשים, במהלך התפילה, הסטנדר היה נראה כמקומו הבלעדי של הרב. מעולם לא עמדתי שם. אמרתי לעצמי שאגש לשם באופן הכי רגיל, נונשלנט, ויהיה טוב. באמצע השיעור הופתעתי לחוש שזהו מקום טבעי לי. התרגשתי מאוד והתחלתי לדבר. "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". ברוך ה' מילותיי לא ברחו, מחשבותיי התמקדו והצלחתי להביע את שתכננתי ללמד בצורה ברורה ומעניינת. שוחחתי על החיבור בין המחקר והאמונה, על הגישות והחששות, על ההפריה האפשרית בין העולמות. בסופו של השיעור הזמנתי את כולם לשיעור אחר הצהרים בו אדגים כיצד ניתן ליהנות מההפריה הזו ולהעמיק את הלימוד התורני בעזרת הראייה האקדמית. התגובות החמות וההתעניינות שלאחר השיעור הבהירו לי שעשיתי חיל. נראה כי נהייתי לאשת חיל סופסוף.
מנוחת השבת עברה עליי בקריאה חוזרת של השיעור אותו תכננתי להעביר. שלא אשכח פרטים, שלא אדלג שלבים. שוב התרגשות גדולה ועימה רצון עז להוציא מתוכי את הדברים עליהם עמלתי, להאיר שמו בעולם. הגעתי ראשונה אל בית הכנסת. תוך מספר רגעים התאספו עוד ועוד, כמעט כמו שהיו בשיעור בבוקר. חלקם פנים חדשות וחלקם כבר הכרתי מהשיעור הקודם. פתחתי ואמרתי שאנו נלמד על מצוות התוכחה ואני עומדת להציע פרשנות פסיכולוגית מגדרית, והם מוזמנים שלא לקבל את דבריי ולהציע את פרשנותם. דפי המקורות עברו בקהל והתחלנו ללמוד. ביררנו את איסור השנאה ומצוות התוכחה מפרשת השבוע. הרמב"ם והרמב"ן סייעו לנו בדיוקם. הבאתי את חששות חז"ל והרמח"ל, שמא אין מי שיודע להוכיח ולקבל תוכחה בדורנו אנו ומשם קפצנו אל רצפה בת איה. ניתחנו את הכתוב, כאבנו את כאבה של רצפה, ועיינו במדרש במדבר רבה שמרחיב את סיפורה. בנקודה זו חיברתי אל הלימוד את הפסיכולוגית וחוקרת המגדר, פרופ' קרול גיליגן. ההבחנה שלה בין המוסר הגברי והנשי סייעה לנו להבין את מעשייה של רצפה בת איה ואת החלטותיהם של שאול ודוד. 
אחת מנשות הקהילה נענתה להזמנתי לחלוק על דבריי ואמרה בקול שאני טועה לגמרי. שרצפה היא פשוט אם כואבת ולא אקטיביסטית המוחה על מעשי דוד המלך. דיון קצר התפתח עם בת קהילה נוספת שהוסיפה על דבריי והשיבה לה. הודיתי לבת המחלוקת שלי על שהרחיבה את הפרשנות הנשית. לומד נוסף הציע אנקדוטה על שמה של רצפה. הוא הזכיר שבזמן שהות צה"ל בדרום לבנון כינה מח"ט גולני את ארגון ארבע אמהות, "ארבע סמרטוטות". הוא הציע כי כפי שהן מחו כנגד המיליטינטיות וקיבלו כינוי גנאי פטרוני, כך אולי נרמז גם בשמה של רצפה בת איה כרצפה הנמוכה והנדרסת. אמנם לא זהו פירוש שמה המקראי אך ודאי שאנקדוטה זו קישרה היטב בין הנשים שמחו או ביכו על ריבוי האלימות הצבאית בשני הדורות. סגרנו את הלימוד בחזרה אל הרמח"ל ותנאיו להבעת התוכחה שנשמעת, בדומה לתוכחת רצפה בת איה את דוד.
השיעור נגמר ורבים ניגשו לשאול על עיסוקיי ולהודות על הלימוד המעניין. "החיבור בין הרעיונות היה מרתק" וגם "עוד נזמין אותך שוב" שמעתי, "יישר כוח" הצטרף רב הקהילה. היו אלו אמירות כה משמעותיות עבורי. חשתי שזכיתי לחלוק מעולם הלימוד הפנימי שלי הלאה, החוצה, ולחשוף את למדנות הנשים בקהל.
רוממות רוח ליוותה אותי אל תחילת השבוע החדש, שמחה של תורה ושל הצלחה. 

תודה לפורום קולך שהופך את מהפכת הלימוד הנשי למנהג מקובל וקבוע, לעובדה בשטח, ומרחיב את מעגלי הלומדות והלומדים ויותר מכך, את מעגלי המלמדות ומקומן בקהילה.


נורית יעקבס-ינון, חברת קהילת "נחת רוח" בשוהם

קהילת "נחת רוח" בשוהם אירחה את הרבנית ד"ר חנה השקס במסגרת שבת דורשות טוב תשע"ז.

לכמה טוב, דרשות ונחת רוח זכינו השבת עם הרבנית ד״ר חנה השקס.
בליל שבת שמענו על מורכבות קביעת ההפטרה של שבתות אחרי מות קדושים.
בשילוב דפי מקורות היוצרים ממגוון מקורות תלמודיים, שו״תים, זכרונות ירושלמים ושילוב של עיון עמוק בכל אלו לצד מהלך מרתק עד העת הזו עם השלכות שיכלו להישאר כביכול דיון טכני והפכו להצצה לתהליכים מרתקים היסטוריים אנושיים והלכתיים.
הייתה תפילה מרוממת עם שמחות קהילתיות רבות שצויינו בעליות השונות לתורה, ובברכות ׳מי שברך׳ שהן תמיד נדמות לי כחיבוק קהילתי לכל רגע על ציר הזמן והחיים, לידת נכד חדש, הצטיינות בצבא, בת מצווה.
ולצד המתפללים (שהיו לא מעטים כלל למרות שבמקביל התקיימו כמה אירועים אחרים שגרמי לרבים מ׳המתפללים הקבועים׳ לא להיות השבת בשוהם) 
הגיעו לא מעט צעירים ובעיקר צעירות שהצטרפו השבת תושבי שוהם ואורחים לאבות אחייניתי המתוקה עטרה.
לאחר הקידוש היה שיעור מרתק למדני ומעשיר של הרבנית חנה שהסתיים בהיישרת מבט לצורך לטפל בסוגיית הזנות בישראל דווקא מתוך אמירה דתית ומוסרית המבקשת לקחת אחריות. 
בסעודה שלישית משפחת פוסט ארחה את כולם ברוחב לב ופינוקים ללימוד משותף על ההלכה בעידן הפוסט מודרני ושוב צללנו עם הרבנית חנה לעומקם של דברים ונוצר שיח מתוק של תורה שמעז להישיר מבט ללב העניין.
בשם כולנו תודה רבה לרבנית חנה - גרמת לנו להרבה נחת רוח.

תודה לכל אנשי ונשות נחת רוח על העזרה, האירוח ובעיקר השותפות לדרך, ותודה לכל העוסקים והעוסקות ביוזמת, יצירת וארגון שבת דורשות טוב.
להתראות בשנה הבאה בנחת רוח.


הילה אונא, חברת קיבוץ שדה אליהו

קיבוץ שדה אליהו אירח את הרבנית בתיה קראוס ממת"ן במסגרת שבת דורשות טוב תשע"ז. 

ר' בתיה קראוס – נאה דורשת ונאה מקיימת...
אצלנו, ברוך ה' וברוך הקבה"ד, נשים לומדות ומלמדות – ובכל זאת, היתה אווירה מיוחדת בשבת בזכות שלושה שיעורים מפי תלמידת
חכמים בקיאה וכריזמטית.
לבקשתה של ר' בתיה, התחלנו באור המיוחד של בין השמשות בבית הקשתות, הבית הסיעודי של הקיבוץ. חצי שעה של קבלת שבת, כמה שירים בליווי חליל צד של ארי (העזר שבעדה) ומסרים קצרים ומשמעותיים על "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" – ברוח היוזמה של אורי אורבך ז"ל.
בנושא הזיקנה המשכנו לעסוק גם בליל שבת. אמנם היינו צריכים לסעוד מהר ולוותר על הקינוח, אבל היה מרגש לראות מי טרחו והגיעו ב-21:30 לשיחה על היבטים הלכתיים של הטיפול בהורים מזדקנים. עברנו על מקורות מגוונים ומפורטים, אבל הלימוד האמיתי היה בתובנות – ראיית המורכבות, עד כמה חשוב לשים גבולות גם בעשייה חיובית מתוך מחויבות, ותשומת הלב לפרט ולפרטים.
בצהרי שבת התקיים שיעור מרכזי לכל הציבור. הנושא היה לכאורה מתבקש ומוכר – הקשר בין קדושה להלכות חברתיות, אבל גם כאן היו דגשים מיוחדים שנובעים לענ"ד מהקול המיוחד שמצרפות נשים למקהלה של עולם התורה. קול שלא מבטא רק את המוכר והקיים, הכללי והרשמי, אלא גם את האישי והייחודי, את מה שמעבר ואת מה שצריך לשאוף אליו – שזו בעצם הקדושה! המסר שאני לקחתי איתי הוא ההשפעה ההדדית בין הפרט לחברה: אם הפרט ישאף לעבוד את ה' בכל דרכיו ותחומי חייו, אז הקדושה תתגבר בו עצמו וגם בחברה כולה. וכן להפך – אם הנורמות של החברה יאפשרו עבודת ה' בדרכים מגוונות, כך יתחזקו הפרט וייעודו המיוחד להוסיף קדושה בחברה ובעולם.
אחר הצהריים התכנסנו לשיח אימהות – איך אנו מחנכות את בנותינו ליראת שמים, לעבודת ה', לחיים דתיים? ר' בתיה הציבה מולנו מראה. היא לא ניסתה להקל, וחלקנו התקשה לעכל... האם יש חינוך דתי שונה לבנים ולבנות? האם ובמה אנחנו "דורשות טוב" והכי-הכי טוב מהבנות כמו מהבנים? אילו שאיפות ואפשרויות מימוש וביטוי יש לנשים בעולם הדתי ובעולם המקצועי – ומה הן ההשלכות של הפער הזה? האם "עקרת הבית" היא המקור העיקרי לחינוך הדתי של ילדיה – והאם בשל כך עולמה הדתי צריך להיות ממוקד רק בבית? איך מאזנים בין מסורת ובין חידוש, אל מול קצב החיים והשינויים בתפקידי הנשים ויכולותיהן?
בשיחה עלו תשובות מגוונות, אבל לדעתי חשיבותה הייתה בעיקר בשאלות, במוּדעות, בתזכורת לא להמשיך לנהוג על הילוך אוטומטי, אלא מתוך תשומת לב, חשיבה ולימוד.
תודה לר' בתיה ולארי על הנכונות, ההשקעה ומאור הפנים.
תודה ל"קולך", שאפשרו לנו לשמוע את הקול הזה בביתנו ובקהילתנו -
ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל... לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה.