2008-01-16

הדברים הבאים נחלקים לסעיפים כדלקמן:
1. שאלות ערכיות אידאולוגיות ציבוריות, לעומת שאלות הלכתיות צרופות
2. חומרא וקולא בשאלות כאלה
3. דעות רבנים לעומת דעות של כל אדם

1. שאלות הנוגעות לענייני צניעות ולענייני מעמד האישה הן אידאולוגיות ביסודן, ויש להן היבטים ציבוריים וחברתיים, חינוכיים וערכיים. בשאלות מעין אלה אין העמדה התורנית יכולה להסתמך רק על מקורות הלכתיים מובהקים, אלא נדרש שיקול דעת תורני רחב. אינני מתכוון רק לכך שהמקורות ההלכתיים גופם (על אף ריבוים) חסרים תשובות ברורות לשאלות כאלו, אלא בעיקר לכך שאין בכוחה ובתכונותיה של המערכת ההלכתית מצד אופייה כדי לספק תשובות לשאלות כאלו. ונמצינו אומרים: האידאולוגיה במקרים אלה תכתיב את ההתנהגות, ולא משא ומתן הלכתי צרוף. ואף על פי שישנם מקורות הלכתיים רבים בנושאים אלה, ברור שבחלוף הזמן חלו תמורות של ממש בסוגיות אלה. ולכן, יישומן של הוראות הלכתיות כאלה ואחרות בימינו תלוי בעמדה הפרשנית האידאולוגית של הפרשן או הפוסק.

אין כאן המקום כדי להצביע על מגוון אינסופי של בעיות מסוג זה, שלא הוכרעו על פי דיון עיוני במקורות הלכתיים צרופים, אלא האידאולוגיה היא שהכתיבה בהם את ההכרעה. ודי להזכיר כדוגמה לכך, הלכה, שמקורה אינו בתקנת ראשונים או אחרונים בלבד או כחומרא בעלמא, אלא מפורש במשנת קידושין, ונדון בבבלי, ונפסק ברמב"ם ובשו"ע, ואף על פי כן, למיטב ידיעתי, אין נוהגים כך להלכה. שנינו במשנת קידושין פ"ד מי"ג: "לא ילמד אדם רווק סופרים (=לא ילמַד את מלאכת הסופרים, כדי שלא יעסוק במלאכה זו של הוראת תינוקות) ולא תלמד אשה סופרים". ופירש סתם הבבלי (פב ע"א): "רווק - משום אמהתא דינוקי (האימהות המביאות ילדיהן לבית הספר ויפגשו את המורֶה), אשה - משום אבהתא דינוקי (האבות המביאים בניהם ויפגשו את המורָה)". ונפסק ברמב"ם בשני מקומות (הלכות איסורי ביאה פכ"ב הי"ג, וראה גם הלכות תלמוד תורה פ"ב ה"ד): "מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות, מפני שאמות הבנים באות לבית הספר לבניהם ונמצא מתגרה בנשים, וכן אשה לא תלמד קטנים מפני אבותיהן שהן באין בגלל בניהם...". ואף בשו"ע נפסק הדבר פעמיים, יורה דעה רמה סע' כ כא, ואבן העזר כב סע' כ.

אשאל אפוא קול רם: האם יש מישהו הנוהג כן? ולמצער, האם יש מישהו המבקש להנהיג כן?

לא נקטתי אלא דוגמה קטנה ופשוטה, ולא הבאתי אלא מקורות בסיסיים. וממנה ילמד כל אחד שהזמנים התחלפו, ושאין ההלכות הללו נוהגות עוד כצורתן. ואפילו גדולה מזו נוהגים היתר, וגברים, ובכללם רבנים ומחנכים בשנות העשרים לחייהם, מלמדים צעירות רווקות בנות 16-20 (או נשואות בכל הגילים), בבתי ספר, באוניברסיטאות ומכללות, באולפנות ובמדרשות (ואף אם המחנכים נשואים, מה בכך, וכי איננו שומעים לדאבון לב חדשים לבקרים על קלקולים ותקלות?). ובמוסדות שאינם חרדיים, גם נשים מלמדות גברים. אין ספק שבכגון אלה, לא העלתה המשנה אפילו את האפשרות שיקרה דבר כזה, ולמרות זאת נוהגים היתר בדבר.

נמצא, שהנהגות הצניעות תלויות בעיקר בעמדתו הציבורית החינוכית החברתית של הפוסק, ובהתבוננותו הישרה, ולא בניתוח הלכתי כזה או אחר.

ומכאן אבוא לנידוננו בעניין שירת נשים:
פסק מרן בשו"ע: "צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד. ואסור לקרוץ... ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה. ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור. ואסור להסתכל... שמא יבא להרהר בה. פגע אשה בשוק, אסור להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו... והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה, כאלו נסתכל בבית התורף... ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה..." (שולחן ערוך אבן העזר סימן כא סעיף א).

ואתמה בקול רם: האם כל הקמים לאסור את שמיעת קול הנשים, מקיימים את כל האמור בהלכה זו? האם מתרחקים מן הנשים מאוד מאוד? התשובה היא לא רבתי, בוודאי לא למה שהתכוון אליו מרן. יש אפוא לומר בשפה ברורה: בימינו החברה מעורבת. ואפילו בריכוזים החרדיים המובהקים ביותר מתקיימת חברה מעורבת ברמות שונות. מקומות העבודה מעורבים גם במגזר החרדי, ונפגשים בהם ברמה יום יומית ובמשך שעות, גברים נשואים ונשים נשואות. המרכולים במגזר זה מעורבים לגמרי, בבנקים עובדים ונפגשים נשואים ונשואות, וכן בשווקים וברחובות ובכל אתר. נמצא אפוא שהָלְכָה הֲלָכָה זו, ונדחקה ונדחתה עד שאין מקפידים בה, ופוק חזי בשוקא מאי עמא דבר.

דומני שהדברים אמורים גם ביחס לפרטים מסוימים האמורים בהמשכה של הלכה זו שנפסקה בשו"ע, וכוונתי לעניין שמיעת קול אישה, שאף היא בימינו איננה כבימים ראשונים. האם יעלה על הדעת להתיר מחד גיסא לגברים להורות ולחנך צעירות בנות 16-20, ומאידך גיסא לאסור עליהם שמיעת קול אישה? והיכן היושר השיפוטי? והלוא דברים קל וחומר: ומה חינוך והוראה של צעירות, בין רווקות ובין נשואות, ועבודה משותפת במקומות העבודה, שתקלתם מצויה וקלקולם שכיח לדאבון לב, ובכל זאת הותרו (כפי שאביא בהמשך), שמיעת קול אישה, שאין תקלתה מצויה, ולא שמעתי שבאה תקלה לאדם ממנה, על אחת כמה ועל אחת כמה שאין להחמיר בה.

ואכן באמת יש לתמוה, מבחינה אנתרופולוגית, סוציולוגית ופסיכולוגית, מה ראו המקפידים להקל בהוראת צעירות ולהחמיר בשמיעת קול, שהוא דבר בלתי נסבל מבחינה לוגית; שהרי אותם המחמירים אינם מתאפיינים בדרך כלל בלקויות שיפוטיות. דומני, שאכן יש לומר על דרך ההכללה, שבאמת לא צניעות כאן; אלא שימוש בהלכה כסממן דתי. כלומר, במקום שבלתי אפשרי להקפיד, כגון בהתרחקות מהנשים מאוד מאוד, אין נזהרים. אולם איסור שמיעת קול הוא הקפדה קלה מאוד, שעֶרכָהּ המוסף לתחושת הדתיות פנימה גדול מאוד במקרה הטוב; והוא השקעה זעירה מאוד מאוד, שתשׂוּאָתָהּ להפגנת הדתיות החוצה עצומה במאוד מאוד במקרה הפחות טוב. תופעה זו, שעל דרך ההכללה יש להעריכה כרחבה, ראויה לביקורת נוקבת, ותורת הנביאים רוויה בה.

ובחזרה לנידוננו: ישאל אדם אפוא, מה משמעותה של הלכה זו, 'להתרחק מהנשים מאוד מאוד', שנפסקה בשו"ע, לימינו אנו. אשיב ואומר, שאילו נדרשתי לנסחה בניסוח רלוונטי לימינו הייתי אומר כך: 'ינהגו נשים וגברים כבוד רב זה בזה; ולא יתבוננו זה בזה בגסות, מָשָל היו אובייקטים מיניים; ולא יתלבשו בלבוש פרובוקטיבי, ולא תהא שפת גופם פרובוקטיבית, ולא יגלשו לשיחות אינטימיות, ולא יפריזו בקרבה פיזית בשעת שיחתם וכל כיוצא בזה; והחכם עיניו בראשו, ולא יהא נבל ברשות התורה, ויידע שאין כל מצב ומצב דומה לחברו, ויפעיל שיקול דעתו ביושר ובכנות, לפי שאין עיקרן של הלכות אלה בשמירתן כצורתן המילולית והפורמלית, אלא עניינן לתיקון החברה'. ובכוונה תחילה ניסחתי את הדברים בלשון שיוויונית הפונה לגברים ולנשים כאחד, ושאינה מגדירה שום הגדרה אובייקטיבית בנשים ובגברים: אין הנשים מוגדרות ערווה, ואין הגברים יצורים זכריים חייתיים כימיים הנמשכים פרומונית בלא שליטה אל הנקבות. אלא ההגדרה דווקא מכירה בשליטתם העצמית, ותובעת מהם דרישות התנהגותיות. יתר על כן: ניסוח זה אינו בא "להגן על טוהר הגברים" במחיר הסתרת הנשים וכיסוין.

וכבר עמד על עיקרון זה הריטב"א בסוף קידושין: "... וכן הלכתא דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור... ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו... מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש, והיינו ההיא דרבי יוחנן דיתיב אשערי טבילה ולא חייש איצר הרע, ורבי אמי דנפקי ליה אמהתא דבי קיסר וכמה מרבנן דמשתעי בהדי הנהו מטרונייתא, ורב אדא בר אהבה שאמרו בכתובות דנקיט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן...".[1]  

יתר על כן, אין להקל ראש, עם כל המורכבות והבעייתיות שבעניין, ברגילות הנוהגת בציבור הכללי, ושאינה תופסת קול אישה כדבר ערווה. לרגילות זו משקל משמעותי במסגרת שיקול הדעת הכללי, ונהגו פוסקים להתחשב בה כל אחד לפי דרכו.

וכבר קמו גם מגדולי האחרונים ומיעטו באיסור זה של שמיעת קול אישה. אם בשמיעת קולה בהקלטה אחר שמתה, אם בשמיעת קולה ברדיו ותקליטים (וחלק מן הטעמים שהעלו נכון גם בשמיעה דרך מערכת הגברה), אם כשאינו מכירהּ וכו'; והגדילו בחכמתם החינוכית גדולי אשכנז הגר"ע הילדסהיימר והגר"י ויינברג (וחלקו על גדולי מזרח אירופה, ליטא פולין והונגריה, כגון החת"ם סופר, שפסקיו רוויים בחשש עצום מפני התנועה הרפורמית), והתירו שירה משותפת של צעירים וצעירות יחדיו שירי קודש וזמירות, מטעמים שונים. האחד, ש"תרי קלי לא משתמעי" (שני קולות אינם נשמעים, וכן הוא אפוא במקהלה); והשני, שעיקר הכוונה לשם שמיים ואין לחוש בזה להרהור (ודומני שהמושג שירי קודש, שאין לחוש בהם להרהור, סובל גמישות לפי ראות העין הכנה והישרה); והשלישי, והוא עיקר בעיניי, מטעם שהאיסור הוא דווקא במתכוון ליהנות הנאה אסורה. גאונים גדולים אלה היו מודעים היטב לצורכי החינוך, והיו קשובים לנשים, וערים למעמד האישה המשתנה. גדולה מזו, הם היו מודעים היטב לכך שייתכן שהיתרם מהווה חריגה מן ההלכה הפורמלית כניסוחה בגמרא וראשונים ושו"ע. ומצאתי לנכון לצטט דבריו המאירים של הגר"י ויינברג, שרידי אש ח"א סי' עז, עם שאני מודע היטב לכך שהם נאמרו בהקשרים שונים משלנו. ועם זאת, יש בהם דברים דומים לשלנו, ויש אף צדדים נוספים בדורנו ובמקומנו, שאדרבה, מעצימים עוד יותר את הדברים:

"... מתאר כבוד תורתו את דרך החינוך... שהוא מתנהג עפ"י שיטת החינוך שהי' נהוג במדינת אשכנז לפני החורבן, ועכשיו קמו נגדו עוררים מצד חוג ידוע של חרדים, אשר לפי דעתם אין הדרך הזאת לפי רוח היהדות. והערעורים הם שנים: ערעור נגד צורת הארגון הזה, שהוא משתף בנים ובנות בעבודה... וערעור נגד המנהג שנהגו, שהבנים והבנות מזמרים יחד זמירות של סעודות שבת או זמירות קודש אחרות...

ואשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. ערעורי החרדים בוודאי יש להם על מה לסמוך, שהרי עפ"י דין תורה צריך להפריש אנשים מנשים... והערעור השני... ומדבריו יוצא שאף זמירות של שבת אסור לזמר בחורים עם בתולות.

מכל מקום, כשנשאלתי... הוריתי להם שימשיכו את פעולתם עפ"י הדרך שהתוו להם גדולי אשכנז, שהיו צדיקים גדולים... וגדולי אשכנז היו בקיאים ומומחים בחכמת החינוך ולכן הצליחו במעשיהם להקים דורות שלמים של בעלי יראת שמים והשכלה חילונית כאחד, מה שלא עלה בידי גאוני גדולי ליטא ופולין, לפי שלא ידעו לכונן את החינוך עפ"י תנאי הזמן. וידוע מה שסיפר הגאון מהר"י סלנטר זצ"ל בשובו מאשכנז ושם נזדמן עם הגה"צ ר"ע הילדסהיימר זצ"ל וראה אותו מרצה שיעורים בתנ"ך ושו"ע לפני נשים צעירות ובתולות. וכה אמר: אם יבוא מי מרבני ליטא להנהיג כן בעדתו, וודאי שיעבירו אותו מכהונתו, וכן הדין. מ"מ הלואי שיהי' חלקי בגן עדן עם הגה"צ ר"ע הילדסהיימר... והנה רבני פולין ואונגרן שנתגלגלו למדינת צרפת רואים את המנהגים החדשים... והם מוחים נגדם בעוז, לפי שמנהגים אלו הם נגד דינים מפורשים... אולם אין הרבנים הנ"ל בקיאים בתנאי החיים...

עצם ההתאגדות של בנים ובנות תחת דגל התורה והמסורה מהוה כח גדול של חיזוק ועידוד לרוח הנוער... הנער, או הנערה היהודית, מרגיש את עצמו בודד ונעזב לנפשו. אין לו אחיזה נפשית בקרב הבית או המשפחה... הצעיר היהודי כשהוא מגיע לגיל בוגר מרגיש את עצמו בודד בעולמו. היהדות, כפי המתודה של הוראת הזקנים והישישים מסוג הישן, היא בעיניו חיים של נזירות ובדידות... שיש להחלץ ממנו בכל כוח... גם ההכרה וההתידדות ההדדית כשהיא נשמרת במסגרת של צניעות יהודית וכן הטיולים והשעשועים הכשרים והצנועים יש להם כוח משיכה גדול. הם יוצרים סביבה ואוירה שכולה יהודית טהורה, שבתוכה סופגים ריח של אהבת תורה ואהבת יהדות... לא נשאר לנו אלא דרך הצלה אחת ויחידה, לחבב את היהדות ולהראות את נועמה ויפיה הרוחניים במסגרת של חברותא יהודית...

ועכשיו אני רוצה לבאר את הבעיות העומדות על הפרק מצד ההלכה... דהסתכלות היינו התבוננות לשם הנאה... שהאיסור הוא הסתכלות בהבטה יתירה... שהכוונה להסתכלות המביאה לידי הרהור עבירה. וזהו דבר המסור ללב וכל אחד מחויב להשמר מהסתכלות מתועבת זו...

ומה שנוהגים לשיר ולזמר זמירות קודש בנים ובנות יחד... אחרי חקירה ודרישה נאמר לי כי הגאון הצדיק ר"ע הילדסהיימר ז"ל וכן הגרש"ר הירש ז"ל בפרנקפורט על נהר מיין התירו בזמירות קודש לזמר יחד, והטעם משום דתרי קלא לא משתמעי וכיון שמזמרים יחד אין חשש איסור... וחפשתי ומצאתי בשדי חמד... שהביא בשם רב ספרדי להתיר זמירות קודש של אנשים ונשים יחד... שבשירי קודש לא חיישינן להרהור.

... משמע שרק במסתכל כדי להנות אסור... הביא בשם מי שאומר שמותר לקרות ק"ש אף כששומע קול זמר של אשה ורואה שערה אם אינו מכון להנות ממנה ולא איתמר בגמ' קול ושער באשה ערוה אלא לאסור ליהנות בקולה ושערה של ערוה... אבל שלא בשעת ק"ש בודאי שאינו אסור אלא כשמתכוין להנות וכדעת הרמב"ם הנ"ל, וא"כ יש לומר שבזמירות קודש אין לחוש שיתכוונו להנות מקול אשה.... ועי' באוצר הגאונים לברכות שהביאו, וכן בחידושי הריטב"א לקידושין כתב, שהכל לפי מה שהוא אדם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואינו מעלה טינא בלבו כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש... ויש עוד סניף להתיר זמירות קודש... שכל שאינו עושה דרך חיבה רק כוונתו לשם שמים, מותר...

ולכן הוריתי... לסמוך על גדולי אשכנז, שהיו בקיאים בחכמת החינוך וידעו רוח בנות הדור שהתחנכו בבתי ספר ולמדו לשונות ומדעים, שיש להן רגש של כבוד עצמאי והן רואות עלבון ודחיפה לחוץ למחנה באיסור שאוסרים עליהן להשתתף בזמירות קודש. ולכן התירו לנשים להשתתף בזמירות של שבת. ואנו רואים ויודעים כי גדולי אשכנז הצליחו בחינוך הבנות ונשים צעירות יותר מגדולי שאר הארצות. ובאשכנז ראינו נשים מלומדות ובעלות דרגא השכלה גבוהה, שהיו חרדות על דת ישראל ומקיימות את המצוות בהתלהבות. ומשום כך אין אני מרהיב לאסור מה שהתירו הם... ובעונותינו שאנו מפוזרים בארצות שונות ועת לעשות לה' הפרו תורתך הלכך אין אנו נזהרים מללמוד בשמיעת שיר נשים ארמאיות... שבארצות כמו אשכנז וצרפת הנשים מרגישות עלבון ופגיעה בזכויותיהן אם נאסור עליהן להשתתף בעונג שבת ע"י זמירות קודש. ודבר זה מובן למי שמכיר טבע הנשים במדינות הללו... ". עד כאן לשונו.

וכל ההיתרים האלה אף בלא להסתמך על שיטת רב האי גאון וראשונים נוספים, שפירשו קול באישה ערווה רק לעניין קריאת שמע כנגדה.


2. בשאלות כאלה אין לדבר על צד של חומרה או קולא. שכן חומרה לצד אחד היא קולא לצד שני. לכן אין לקבל את העמדה הגורסת שיש להיצמד אל דעת "המחמירים" אשר מהווה כביכול מכנה משותף רחב המקובל על כלל הציבור. שכן "מחמירים" אלה הריהם בחומרתם מקילים בצדדים אחרים, כגון כבוד הבריות ואהבת הרֵע (ואף נשים בכלל) וחופש הביטוי וחובת החינוך, והריהם בחומרתם בבחינת "חב לאחריני". יתר על כן, פעמים רבות שאלות אלה המתעוררות, אינן ניצבות לעצמן באופן נקודתי, אלא קשורות לאופי התרבותי הכללי של חברה, קהילה וכל ציבור שהוא.


3. לאור הנ"ל גם נמצא שאין יתרון של ממש לדעותיהם של רבנים בשאלות כאלה על פני כל דעה אחרת, ובלבד שתהא נובעת מתוך יושר פנימי, מתוך מחשבה תורנית וערכית, ומתוך שיקול חברתי ומוסרי אידאולוגי רחב. בשאלות אלה אף מקדים הציבור את חכמיו. לשון אחרת: ההכרה החינוכית הערכית קודמת לליבון המשפטי ההלכתי. יתרונו של רב בהקשר זה יתמצה אפוא בעיקר בליבון המשפטי ההלכתי, ליבון טכני המותנה בתפיסה האידאולוגית האפריורית, ובא לאחריה.


4. אלמלא תהליכי התחרדות, התחסדות וצדקנות, לא הייתי נדרש לשאלה זו כל עיקר, שכן מבחינתי אני, הדבר פשוט וברור, ומתיישב עם אינטואיציה ישרה, ואף לא שיניתי בסוגיה זו מאומה. לא גדלתי חרדי, ולא חונכתי על פי עקרונות החרדיות. מקטנותי ועד בגרותי אני זוכר שלא אטמתי אוזניי, ולא הורו לי כן, ושמעתי את מיטב המוסיקה, ממזרח וממערב, גם בביצוען של זמרות ואף בהופעה חיה. ומסתבר שהעיקר מבוסס על כך שאין כאן כוונה להנאה אסורה. העידו בפניי, שנכחו יהודים שומרי תורה בהופעותיה של הזמרת המצרייה המיתולוגית אום כולת'ום. ויתר על כן, הקשיבו לשיריה ולמדו אותם היטב, על אף שהיו מהם שירים שמילותיהם אינן ראויות, והשתמשו שליחי ציבור (ובהם תלמידי חכמים מובהקים) בנגינותיה עד היום, על דעת מורי הוראה, שידעו ידוע היטב את מקורם.

סיכום
* ענייני צניעות ומעמד האישה אינם הלכתיים צרופים, ונדרש בהם שיקול דעת ערכי רחב.
* בעניינים אלה אין צד מחמיר וצד מיקל; מורכבותם גורמת לכך שחומרא לכאן היא קולא לשם.
* מכיוון שנדרש שיקול דעת ערכי רחב, מצטמצם יתרונן של דעות רבנים על פני דעות ישרות תורניות של כל אדם, לרבות נשים, שכן ההכרעה האידאולוגית, היא שמנחה את גיבוש הפסיקה.

לחצי כאן לקריאת מאמר ההמשך "והכל כפי המנהגות והמקומות"

על הכותב: הרב אברהם שמאע מלמד במכללת הרצוג באלון שבות

---