"והכל כפי המנהגות והמקומות"

נורמות הצניעות תלויות מקום וזמן, ותפיסה חינוכית. הרב שמאע במאמר המשך לקול באישה(ערווה) בראיה עכשווית
(הרב אברהם שמאע)

2008-01-27

לחצי כאן לקריאת המאמר "קול באישה" (ערווה) בראייה עכשווית 


"אווזים לבנים" או שמא "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע"?
במאמרי "קול באישה (ערווה) בראייה עכשווית" שהתפרסם באתר זה, כתבתי על הלכות צניעות, שבחלוף הזמן, חלו בהן תמורות. חלק מן הקוראים תמהו, היאך זה יחולו תמורות בהלכות אלה עקב שינויים במציאות; ויתר על כן תמהו, שגם אם נניח שיש הלכות צניעות מסוימות שאין מקפידים בהן, היאך יכול הדבר להשפיע על גיבוש הפסיקה בהלכות צניעות אחרות.

מכלל החומר הרב והמגוון הקיים בעניין, בררתי בקפידה שני מקורות לשם הבהרת הנושא (מקור שלישי, מנוגד ברוחו, יוצג בסוף לשם חידוד). שכן בכוחם של שני מקורות אלה להעמיד על תפיסה כוללנית בנוגע לנושא הנדון; והם מייצגים טווח זמנים רחב, מימי הביניים ועד ימינו, וטווח גאוגרפי רחב, ממזרח שמש עד מבואו. שני המקורות אינם משולי הפסיקה, אלא אדרבה מייצגים את הזרם המרכזי שבה, ונכתבו על ידי גדולי הפוסקים.

מהר"ם אלאשקר 
המקור הראשון ידוע למדיי, ונעשה בו שימוש יחסי רב בתולדות הפסיקה וחקר ההלכה:
נשאל רבי משה בן יצחק אלאשקר (המכונה מהר"ם אלאשקר, ממגורשי ספרד, מאה 15-16), בצפון אפריקה (שו"ת, סימן לה): "שאלה שאלת ממני הידיד אם יש לחוש לאלו הנשים שנהגו לגלות שערן מחוץ לצמתן... כי הוא איסור גמור ובפירוש אמרו ז"ל שער באשה ערוה ולכן ראוי להוכיחן ולהזהירן שלא לגלותו".  

והשיב מהר"מ אלאשקר, שמותר הדבר, שכן במציאות הנוהגת, דרך אותו שיער להיות מגולה: "תשובה איברא דאין בית מיחוש לאותו שער כלל כיון שנהגו לגלותו... וההיא דשער באשה ערוה לא מיירי אלא בשער שדרך האשה לכסותו... אבל דבר שדרכו להיות מגולה דלבו גס ביה מותר..." [תרגום פרפרזי: אין לחוש לכיסויו של אותו שיער, כיוון שנהוג לגלותו, ומה שאמרו חכמים "שיער באישה ערווה" אינו מדבר אלא בשיער שדרכה לכסותו, אבל שיער מגולה, לבו של אדם גס בו ואינו מתפעל ממנו, ולכן מותר].

והוסיף מהר"ם אלאשקר והביא מדברי הראבי"ה (רבנו אליעזר בן יואל הלוי, אשכנז מאה 12-13), קביעה עקרונית וכוללנית, על כל אותם דברים שעליהם קבעו חכמים שאסורים הם משום ערווה: "וכן כתב רבינו אבי"ה ז"ל כל אלו שהזכרנו לערוה דוקא בדבר שאין רגילות להגלות אבל בתולה הרגילה בגילוי השער לא חיישינן דליכא הרהור..."[1] [תרגום פרפרזי: אבל בתולה ששערה גלוי דרך כלל, איננו חוששים, שהרי אין הדבר גורם הרהור].

והפטיר מהר"ם אלאשקר ואמר: "והכל כפי המנהגות והמקומות...". ומכאן נלמד אף לנידוננו בעניין קול אישה, שהרי הנוהג והרגילות הכלליים בימינו הם שֶקול אישה אין דרכו להיות 'מכוסה' אלא רגילים לשומעו, ואינו נתפס כערווה.

והנה לנו, שעל פי מהר"ם אלאשקר, בענייני קול ושיער, ושאר דברים שאסרו חכמים משום ערווה, "הכל כפי המנהגות והמקומות".[2]

הרב עובדיה יוסף
המקור השני נכתב על ידי מי שהוא מגדולי פוסקי דורנו, הלוא הוא הרב עובדיה יוסף:
הרב עובדיה יוסף עושה שימוש, כמה וכמה פעמים, בטעם, שבזמן הזה רגילות הנשים בינינו (לאמור: החברה מעורבת), ומתיר מכוח זה כמה וכמה דברים. הרב עובדיה נסמך בזה כבר על דברי רבי מרדכי יפה בעל הלבוש (יליד פראג, ונדד ברחבי אירופה, המאה ה16), שהתיר אמירת "שהשמחה במעונו" בסעודת נישואין מעורבת, מכיוון ש"עכשיו" (=המאה ה16) "מורגלות הנשים הרבה בין האנשים, ואין כאן הרהורי עבירה כל כך, דדמיין באפן כקאקי חיורי מרוב הרגלן בינינו", כלומר, דומות הנשים בפנינו "כאווזים לבנים".[3]

וכך כתב הרב עובדיה בשו"ת יביע אומר (ח"ו או"ח סימן יג): "ואמרתי להביא קצת סמך נוסף... ממה שכתב הלבוש... שאף על פי שכתוב בספר חסידים, שבכל מקום שאנשים ונשים רואים זה את זה בסעודת נישואין, אין לברך שהשמחה במעונו... מכל מקום אין נזהרין עכשיו בזה, והיינו טעמא [תרגום: וזהו הטעם] משום שעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים, ואין כאן הרהורי עבירה כל כך, דדמיין באפן כקאקי חיורי מרוב הרגלן בינינו".

וממשיך ומסייע הרב עובדיה את הדבר, על פי מה שהעיד תלמידו של רבי ישראל איסרלן (בעל "תרומת הדשן", אשכנז המאה ה15), להקל בהליכה אחר אישה, למרות הדברים החמורים שנאמרו בתלמוד על העושה כן.[4] וכך כתב הרב עובדיה: "ומכבר הבאתי סיוע לזה ממה שכתב בספר לקט יושר[5]... בשם...תרומת הדשן וז"ל: עוד אמר שמותר לילך אחר אשת חבר... משום דבזמן הזה אין מוזהרים כל כך מלילך אחר אשה. עד כאן. ונראה טעמו כמו שכתב הלבוש שבזמן הזה מרוב הרגלן בינינו דמיין באפן כקאקי חיורי... גם מרן החיד"א [רבי חיים יוסף דוד אזולאי, המאה ה18, יליד ירושלים ונדד בכל רחבי אירופה] בשו"ת יוסף אומץ (סימן מז) הביא דברי הלבוש הנ"ל... בעיר... שאלוניקי לא נהגו לחוש לזה... שגם באשכנז לא חששו לזה".

וממשיך שם הרב עובדיה ומוסיף, לעניין איסור הרבות שיחה עם האישה בזמן הזה: "... על מה שאין נזהרים כל כך במה שציוו חז"ל אל תרבה שיחה עם האשה... ולא מצינו לתלמידי חכמים יראי ה' שישקלו בפלס דבריהם שלא להרבות שיחה עם האשה... שבזמן הזה שהנשים מורגלות בינינו, אין כאן הרהורי עבירה כל כך, דדמיין באפן כי קאקי חיורי...".

ומפטיר הרב עובדיה דבריו: "ודוקא בזמנם שלא היו רואים אשה בחוץ שכל כבודה בת מלך פנימה, ובראיית אשה מיד באים לידי הרהור במחשבה שבלב, מה שאין כן עתה שהנשים עוסקות במשא ומתן, ומורגלות בינינו, ואין האדם מתפעל בראייתן ובשיחתן לבוא לידי הרהור...".[6]

נמצאו שני המקורות הללו מלמדים את העיקרון שביקשנו. טווח הזמנים הוא מימי הראבי"ה ועד ימינו, והוא מייצג את ספרד וצפון אפריקה, את אשכנז ומזרח אירופה, ואת ישראל והמזה"ת.

עמדה אחרת
מטבע כוונתו של מאמר זה, שאין הוא בא לסקור את כל מגוון העמדות, שכולן לגיטימיות, בסוגיה זו; ועיקר תכליתו אפוא לנמק את העמדה שהצגתי במאמר הקודם.

ומכל מקום, אזכיר בקצרה מקור השונה ברוחו מאוד מן שני המקורות שהוצגו לעיל. רבי אפרים זלמן מרגליות, בעל "מטה אפרים" (ברודי פולין, מאה 18-19), אסר על בת לומר קדיש, למרות שאין לנפטר בן שיאמר קדיש, ואפילו אם כך ציווה אביה לפני מותו. וכך כתב בדיני קדיש יתום (מטה אפרים, ורשה תר"ף, שער ד, ח): "חלילה להשמיע קולה לרבים באמירת קדיש". וביאר עצמו ב"אלף למטה": "ולפי עניות דעתי דבזמן הזה [= פולין שנת ~1800] דשכיח פריצותא [תרגום: שמצויה הפריצוּת] אין לעשות כן שתאמר הבת קדיש... ואף על פי שאין בזה משום קול באשה ערוה... מכל מקום קרוב שהיא תכוון לבסומי קלא [תרגום פרפרזי: קרוב הדבר שהיא תתכוון לבשם את קולה ולייפותו]... ראוי ונכון לכל כשרה יראת ה'... שלא תשמיע קולה כשיש איש רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע כלל שאולי יבוא האיש השומע לידי הרהור... כי צריכה ליזהר שלא יכשלו בני אדם על ידה".

ואף מרתק גלגולו של מאמרו זה של "מטה אפרים". שכן גם בימינו נדרשו פוסקים לשאלה זו, וביניהם הרב הראשי לישראל ולת"א, רבי ישראל מאיר לאו. אף הוא אסר על הבת לומר קדיש (שו"ת יחל ישראל, סימן צ), וסייע את פסָקו מדברי "מטה אפרים". וכך כתב הרב לאו: "ובמטה אפרים... ובודאי שיש לאסור אם תרצה לומר קדיש בתפילה שהרי קול באשה ערוה וחלילה לה להשמיע קולה בין בבית הכנסת בין במנין בביתה... (ועיין ב"אלף למטה" אות ז שביאר, שהקדיש נחשב כקול באשה ערוה, ובודאי בזמן הזה דשכיחא פריצותא [תרגום: מצויה הפריצות], עיין שם)".

הבוחן דבריו של הרב לאו ימצא, שהריהו מייחס ל"מטה אפרים" עצמו את העמדה שכביכול יש באמירת הקדיש משום קול באישה ערוה. והרי זה מנוגד בעליל למה שכתב "מטה אפרים" עצמו, שקבע בפירוש שאין באמירת קדיש משום קול באישה ערווה, אלא רק איסור מטעמים שונים וכן שאין זה ראוי לאישה כשרה יראת ה'. אפשר שנפלה שגגה מלפני הרב לאו; אולם אפשר גם שסבר הרב לאו להחמיר עוד יותר בזמן הזה (= המאה ה20), מטעמיו החינוכיים והאידאולוגיים, והתבטא ביתר חריפות, ואף ייחס את עמדתו לבעל "מטה אפרים".

סוף דבר
בין העמדה הגורסת ש"דומות הנשים בעינינו בזמן הזה כאווזים לבנים", לבין העמדה ש"ראוי לכל אישה כשרה יראת ה' שלא תשמיע קולה כשיש איש רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע", פעורה תהום. מכל מקום, דומני שברור, שבין הדעות השונות מפרידה הערכה שונה של שינוי המציאות, ועמדה הלכתית שונה באשר למשקלו של שינוי זה. ובעיקר מפרידה ביניהן עמדה חינוכית אידאולוגית שונה באשר להתייחסות אל המציאות החברתית המשתנה.

הפרשים אידאולוגיים אלה אינם תוצאתו של עיון הלכתי צרוף; אלא להפך, השזעיון ההלכתי מותנה בהם.

[1] הדברים לפנינו בראבי"ה ח"א, מסכת ברכות סימן עו, ושם המשיך ראבי"ה בפירוש "וכן בקולה", אלא שההמשך תלוי בכמה חילופי נוסח, ועיין במהדורה בפנים.

[2] פסיקה זו של מהר"ם אלאשקר, אף נעשה בה שימוש מרחיק לכת בפסקו המפורסם של רבי יוסף משאש בעניין כיסוי ראש בזמן הזה (אוצר המכתבים, אלף תתפ"ד, ח"ג עמ' ריא). פסק זה נדון בין השאר גם באתר זה.

[3] המטפורה שאולה ממאמר רב גידל בשערי בית הטבילה - תלמוד בבלי ברכות כ ע"א.

[4] ראה תלמוד בבלי מסכת ברכות סא ע"א: "לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפילו אשתו, נזדמנה לו על הגשר - יסלקנה לצדדין, וכל העובר אחורי אשה בנהר - אין לו חלק לעולם הבא". וכן במקבילה במסכת עירובין יח ע"ב, ושם הוסיף רבי יוחנן: "אמר רבי יוחנן: אחרי ארי ולא אחרי אשה".

[5] הוא חיבורו של רבי יוסף בן משה, תלמידו של בעל "תרומת הדשן", שתיעד רבים ממנהגי רבו בחיבור "לקט יושר".

[6] מן היושר להדגיש, שהרב עובדיה עצמו לא התיר קול אישה אלא בשומע קולה בהקלטה ואינו מכירהּ. מכל מקום למדנו ממנו את העקרונות שביקשנו.













1.
אומץ לב ויושרה
סוזן (1/28/2008)
תודה לך הרב שמאע שאתה חושף לפנינו את המקורות ואת הנושאים הנ"ל. זה כ"כ חשוב להמשך דרכנו כנשים דתיות מאמינות. קשה לנו להאמין שהקב"ה רצה אותנו רק כאמות עושות רצון בעליהן ולא כבני אדם עם יכולת לימודים, ושותפות בנושאים דתיים.
2.
ללא נושא
ל (7/14/2008)
מי זה הרב הזה? למי הוא משמש כפוסק?
3.
מי אתה ל'
יקרת (7/17/2008)
אתה לא מעיז לחשוף את עצמך. למה אם לא מוצא חן בעיניכם פסק הלכה אתה נוטים לזלזל ברב. זה מצביע על חוסר ידע שלכם. כתוב וחי בהם. הפוסקים שנכנסו להיסטוריה הם בית הלל, והלכה כמותם ולא כבית שמאי. כמו כן גם כל הלכה שבאה לקולא היא שהתקבלה. מלבד כאשר הנושא דן בנשים. שם חז"ל החמירו מאד מאד. אבל הקלו על עצמם. כל הגברים הלומדים בישיבות ולא מתפרנסים. בעצם עוברים עוורה חמורה ביותר. הם מבטיחים וחותמים תחת החופה שהם יפרנסו את האישה והולכים ללמוד והיא מפרנסת אותם. ומה עוד, שהחליטו שכל מעשי ידיה שייך להם. הרי זה לא תופס ב 121. איך אתם מקווים שאנשים ובעיקר נשים נהורים ימשיכו בכל המערך הזה. מה אתם יודעים על נשים? אתם חושבים שהן לא מתגרות משירה יפה וגבר נאה?

 
   

קמפוס הר הצופים בבית הלל ירושלים. טל: 02-6720321 פקס: 02-6730595
כתובת למשלוח דואר: ת.ד.10502 ירושלים 9110402

יהדות, שאל את הרב, פרשת שבוע, חגים, נשים