| |
|
"נשים לא צריכות לעלות לקבר"
עדות אישית
הנשים אמרו "אם אסור אז אסור", "בואו נירגע", "צריך לשמור על קדושת המת", "נשים לא צריכות לעלות לקבר. זה לא טוב לרחם שלנו". אבל האחראית מטעם בית העלמין אמרה משהו אחר לגמרי: שבעקבות תמותה גבוהה של צעירים ביבנה, "נדרו נדר שבאופן גורף, נשים לא יעלו לקבר בעת הקבורה - וזה התיקון של יבנה". היא אמרה שיש בנשים טומאה, "כי לא ניתן לאכוף את נושא הוסת, ולפי הדת, אסור להן להיכנס בין הקברים".
 |
2009-01-01
"נשים לא צריכות לעלות לקבר. זה לא טוב לרחם שלנו" - איסור גורף על השתתפות נשים בהלוויות בעיר יבנה
עדות אישית בשם בדוי
ביום שלישי לפני כחודש נהרג בן דודי. ביום הקבורה הצטרפתי למשפחתי שחיכתה בסככת האבלים בבית הקברות ביבנה. הסככה מחולקת לשניים על ידי גדר הפרדה נמוכה שחוצצת בין הנשים והגברים, אז פניתי לעבר החלק שיועד לבנות מיני. היו שם כמאה נשים, להערכתי. האחראית מטעם בית העלמין קראה לנשים הקרובות למנוח להיפרד ממנו לפני שיתחילו בתהליך הרחצה ועקבתי במבטי אחרי אמו של הנפטר, אשתו, בנותיו ואחיותיו שנכנסו לתוך חדר הטהרה.
לאחר שהאבלים יצאו מחדר הטהרה, הוציאו את המנוח לחלק של הגברים בסככה. נשים רבות (ואני ביניהן) שצפו במנוח מובל החוצה נשברו ומיררו בבכי. לתדהמתי, הרב מ', שניהל את טקס הקבורה, נזף בנשים במיקרופון: "נשים, מספיק עם הבכי שלכן. תרגיעו. לא לצעוק. תשלטו בעצמכן. לא ישמעו את ההספדים ככה." התנהגותו פגעה בי והשפילה אותי. עם כל הכבוד, ידוע לי שבהלוויות עם קושי הפרידה מהנפטר, בוכים מכאב וצער. אני מודה שהייתי כל כך מבולבלת שלא הצלחתי להבין מה קורה ולא הגבתי על כך.
הגברים אמרו קדיש ופנו לקחת את המנוח לקבר. הנשים החלו ללכת אחריהם, אבל האחראית מטעם בית העלמין עצרה אותנו בגופה - היא החזיקה בחוזקה את אמו של הנפטר ומנעה ממנה להגיע לקבר תוך כדי שהיא אומרת "אסור, אסור". בנות המשפחה שלי לא הבינו מה קורה וכמה מהן התחילו להתווכח עם האחראית. הגברים שהלכו לעבר הקבר אולי שמעו את הרעש מכיווננו, אבל לא מחו על כך שהכריחו אותנו להשאר מאחור. אל האחראית הצטרפו כמה נשים דתיות ממשפחתי שתמכו בדבריה: חלקן אמרו "אם אסור אז אסור", "בואו נירגע", "צריך לשמור על קדושת המת", "נשים לא צריכות לעלות לקבר. זה לא טוב לרחם שלנו". אבל האחראית מטעם בית העלמין אמרה משהו אחר לגמרי: שבעקבות תמותה גבוהה של צעירים ביבנה, "נדרו נדר שבאופן גורף, נשים לא יעלו לקבר בעת הקבורה - וזה התיקון של יבנה". היא אמרה שיש בנשים טומאה, "כי לא ניתן לאכוף את נושא הוסת, ולפי הדת, אסור להן להכנס בין הקברים." גם אם טענתה נכונה - וזה בהחלט טעון בדיקה - זו עדיין זכותי הבלעדית להחליט אם אני עולה לקבר. אין לאחראית כל זכות למנוע מכל הנשים מלהיפרד מהקרוב לליבן מחמת ספק הנידה.
מעבר לרגשות האבל שלי, הרגשתי צער נורא על אמו, אישתו, אחיותיו ובנותיו של הנפטר, שלא יכלו לראות את הקבורה. אני מאמינה שחשוב לאבלים לראות את אהובם נקבר באדמה, כדי שיקלטו את האובדן ויסגרו מעגל. התחננו אל האחראית; התווכחנו איתה וגם בינינו לבין עצמנו. בתוך סערת הרגשות איבדתי את תחושת הזמן ובאיזשהו שלב הופתעתי לראות שכמה גברים חזרו מהקבר. כשהם עברו לידינו הם אמרו שעכשיו אפשר לעלות לקבר מכיוון שהקבורה הסתיימה. אבל האחראית מטעם בית העלמין עדיין לא הסכימה ואמרה "זה לא טוב בשבילו. אתן לא מבינות? אתן עושה לו עוול. זה לא טוב לנשמה שלו", וככה היא השתיקה אותנו. היא שברה אותנו. אביו של בן דודי ז"ל הוא איש דתי ומאמין, וכמה נשים הניחו בקול רם שהוא ודאי לא רוצה שנמרה את פי האחראית, חס וחלילה שלא נסכן אותו או את בנו בעולם הבא. אז בסוף הפסקנו לנסות. זה מה שהחליטו וזה מה שיש.
כשאנו מאבדים אדם קרוב, אנו פוגשים את שבריריותם של החיים ועושים חשבון נפש לגבי חיינו. הרי החיים יכולים להיגמר בכל רגע; ועם זאת ישנם כאלה שבמקום להקל על הזולת ברגעים הקשים ביותר, הם מוסיפים להם צער על גבי צער. הכאב שהתלווה לאובדן התעצם נוכח ההגבלה האכזרית של אנשי בית העלמין ביבנה. האחראים שם היפלו אותי בגלל מיני ומנעו ממני את האפשרות להתמודד עם האובדן באמצעות הבעת רגשות, בכי וצפייה בהטמנתו של היקר לי באדמה. הרגשתי חסרת אונים מעבר לכל דמיון, מושפלת ועצובה. גם הרגשתי אשמה כי לא הצלחתי למחות בצורה נחרצת. המלכוד הרגשי היה גדול מדי; לא רציתי לעשות מהומה בסיטואציה הקשה הזו.
אולי זה מפתיע, אבל כבר נתקלתי בדבר כזה בעבר, אך בזמנו הנחתי שמדובר בארוע חד פעמי. זה קרה לפני שלוש שנים ביבנה בהלוויה של סבתא שלי ז"ל, אמה של אמי. גם אז לא נתנו לנו לעלות לקבר. אבל להבדיל ממה שקרה לפני כחודש, בהלוויה של סבתא שלי הצלחתי לעלות לקבר בזמן הקבורה. ברחתי מהסככה ואף אחד לא מנע זאת ממני; עמדתי מרחוק ואיש לא בא לגרש אותי. אבל אמא שלי ואחיותיה לא עלו לקבר. אמא שלי דתיה. היא לא עושה מהומות. אם אומרים לה "זה ככה" אז זה ככה. יש לה כאב עצום מהארוע הזה, אבל אין בה מרירות כלפי מי שאסר עליה לעלות לקבר.
אורנית (שם בדוי - השם המלא וכל הפרטים שמורים במערכת) מספרת על האירוע שבו נכחה כבת משפחה וזאת עדות אישית
סייעה בהכנת הכתבה: נעמי שרגא
תגובות
1. רגשות מעורבים
מצד אחד, מובן הקושי של הכותבת. העלבון, הפגיעה, ההרגשה שאת ממודרת רק כי נולדת אשה.
מצד שני, הדת היהודית ידועה בכל אלה. קבורה לא חייבת להיות טקס דתי. כשבוחרים לחיות ולהשתתף בטקסים דתיים קונסרבטיביים, אני מניחה שאיכשהו אמורים לקבל על עצמנו את הדין.
כמו זה, למשל, שבכל טקס קבורה אסור לנשים, אם אנני טועה, להשתתף בתהליך של הערמת החול על המת. ככה זה. אף אחת לא מזדעקת.
משפילה במיוחד, לטעמי, היתה הנזיפה של הרב ודרישתו להפסיק את הקינון על המת. זה באמת, נדמה לי, אין שום הלכה או פסיקה שיכולה לשלול מאדם, לבכות את מתיו.
ובכל מקרה,אני שולחת לכותבת את תנחומיי והאמפתיה שלי. מכל הבט ובכל רובד.
(רותי ,
1/1/2009)
|
|
2. יהדות ונשים
אין לי ספק שמה שנעשה ביבנה בשם היהדות לא קשור ליהדות בכלל - לא ההתאכזרות לנשים האבלות ולא האמונות התפלות.
אז מה באמת עומד מאחורי המעשים האכזריים האלה? מה תכליתם?
כואב לי ש-100 נשים לא מסוגלות פשוט לצעוד החוצה מהסככה ולעלות לקבר. זה אומר הכל על הדרך שבה מחנכים אותנו הנשים בחברה שלנו.
(מאיה ר. ,
1/1/2009)
|
|
3.
לא מבינה מה זה. לא מבינה. איך לא נותנים לאדם להיפרד מיקירו. זה לא אנושי לפי שום קנה מידה ושום דת.
נראה לי שמשהו שם מעוות. אני לא מבינה גדולה ביהדות, אבל לא נראה לי שהיא יכולה להיות כל כך ערלת לב.
אני לא מבינה.
(לולו ,
1/1/2009)
|
|
4. נשים וקבורה
לאורנית [שם בדוי] שלום.
שנים רבות אני מתנדב בחברה קדישא של אליכין. אני מטהר ומלווה את המת לקבר אם יש צורך בכך. גם באליכין יש מנהג שאין הנשים עולות לקבר. מנהג זה מקורו בקבלה וכן אומץ בידי חלק מיוצאי תימן והולנד ועוד עדות. מ"מ, כל מה שנפסק על פי הקבלה אינו אלא חומרה בעלמא ואי אפשר לכפות על שום אדם לנהוג לחומרה. מעיקר הדין האשה מותרת ללוות את המת. גם לי קרה שבעת הלווית אמי, הרב המקומי נעמד לפני הקהל שהתאסף והודיע שמנהג המקום שאין הנשים מלוות את המת. העמדתי את הרב על מקומו [מה שהיה מאד לא נעים ומביך] אבל מי שרצתה בכך הצטרפה לקבורה עצמה. אם ברצונך לדעת עוד על הנושא את מוזמנת להתקשר אלי. בברכה מרדכי עבדיאל.04-6251207
(מרדכי עבדיאל ,
1/1/2009)
|
|
5. גם אמא שלי
גם אמא שלי, כשסבתא שלי נקברה לפני 30 שנה בהר הזיתים בירושלים, לא נתנו לה להכנס לבית הקברות ולנכוח בקבורה.
(מרים ,
1/1/2009)
|
|
6. אשה בבית קברות
זה לא נכון שלנשים אסור לעלות לקבר או להיכנס לבית-קברות, או להערים חול לתוך הקבר הפתוח.
אבא שלי נפטר בט´ אלול תשס"ח בארה"ב, בעיר ניו-יורק.
אבא שלי נקבר בחלוקה ששייכת לאגודת ישראל.
האיש מטעם החברא קדישא שעזר בקבורה היה חסיד בעלז.
אחותי ואני וכל המשפחה, כולל בנותיה (שהצעירה מביניהן בת 7 שנים) כולנו היינו בקבר.
אחותי ואני וגם בנותיה עזרו בהכנסת החול לקבר הפתוח. ראיתי בעבודה הזאת משהו מאוד חשוב.
ואחר כך, שתינו (נשים אורתודוקסיות) אמרנו קדיש (את הקדיש המיוחד ליתומים / יתומות בבית הקברות) ביחד עם הרב של בית הכנסת של אבי.
אני לא אעריך פה יותר. רק להגיד שזה עוול וחטא מה שהאשה של בית הקברות עשתה לך, אורנית. לא מגיע לך ולא לאף אשה את עגמת הנפש הזה.
אפשר גם אחרת.
פרל הרשקוביץ (רחובות)
(פרל הרשקוביץ ,
1/2/2009)
|
|
7. פעם ראשונה שאני קוראת..
על תופעה כזו!
הייתי בהרבה לויות ומעולם אבל מעולם לא קרה דבר כזה,כמו שאדון עבדיאל כותב פה זאת חומרת זוהר שלא צריך לכפות אותה על הציבור.
(יעל ,
1/8/2009)
|
|
8.
בגיליון הקרוב של כתב העת HUCA עתיד לראות אור מאמרי: "מה לנשים בבית הקברות: בין פסיקה הלכתית לפסיקה קבלית", תוכלי לראות שם את כל השתלשלות הנושא מבחינת הפסיקה. אכן מקור הפסיקה הוא בזוהר, אך היא אומצה ע"י השו"ע ולכן קיבלה משנה תוקף מאז. תוכלי לראות שם על ניסיונות שונים שנעשו למן המאה ה16 בהדרת נשים מבית הקברות בקהילות שונות. ניתן ללמוד מעדויות אלו לא מעט על כך שהרבה קהילות לא אימצו נוהג זה למרות הניסיונות הרבניים.
(מירב (טובול) כהנא ,
1/12/2009)
|
|
9. לגב' פרל ולכותבת המאמר-
גב´ פרל צר לי אך בטח את שמה לב שהיהודים בא"י יותר קשים במנהגיהם, מה שיכולת לעשות למען אביך בגולה לא יעשה בארץ (מנסיון מר)
ולכותבת המאמר- מנסיון של הקרובים לי ביותר שהלכו בטרם זמנם, באף מקום לא "גרשו" אותנו כך. ואני משתתפת בצערך ונסיונך הכואב,
אך עם זאת אני נשואה לכוהן ואנו מכירים במנהג הקבלי שהוזכר, ואני חושבת למרות הקושי הראשוני שבדבר לסכם עם בן הזוג והמשפחה ל כך מראש! (כמו לחתום על כרטיס אד"י, תרומת אברים לפני מותך) צר לי אם זה נשמע מזעזע, אך זה שווה את כל כאב הלב והנשמה ברגעים הקשים ל"ע.
(אפרתה ,
1/18/2009)
|
|
10.
לגופו של עניין כתבו קודמי שאין לכפות מנהגים מחמירים ומנהגי קבלה בכלל על כלל הציבור (וראה הבג"ץ של רבקה לוביץ). אותי מסקרן:דברי השומרת משקפים מה שראיתי בשאר מקורות שהחחש הוא שמפגש/נוכחות נשים תזיק לכלל הציבור(גברים)או תפגע בכבודו של המת(את המקור לזה ממש לא מצאתי)אבל אצל הרב מרדכי אליהו זה מנוסח כך"ראוי שלא תלך הנידה לבית הקברות מחמת רוח רעה שבבית הקברות, ומלבד זאת ראוי על פי הסוד שנשים לא תלכנה כלל לבית הקברות,ובפרט אחרי המיטה – מקום שמלאך המוות וגונדא דיליה נמצאים שם,ועלולים להזיק לנשים הבאות לשם." לכאורה הוא חושש לנשים עצמן- נשמע כמעט פוליטקלי קורקט..
צריך לבדוק במאמר של מירב!
(רחלי ,
2/16/2009)
|
|
|
|
|
|
