יש דיאלוג קבוע ש'אני' הבוגרת, החיה כאן היום בעשור הנוכחי, מנהלת עם הנערה והילדה שהייתי שנולדה וגדלה בשנות השישים. הכותרת הקצת עילגת של הדיאלוג הזה היא: דברים שהיו דמיוניים אז, והנה, היום הם כאן. יש לי כמה דוגמאות לזה, למשל: שיחה מלווה בתמונה הייתה אירוע מפעים שכיכב בסרטי מדע בדיוני. אורח מצלצל באינטרקום, ובעל הבית יכול ממש לראות את פניו כשהם מדברים. היום זום ווידאו צ'ט הם נוכחים קבועים בחיינו. למשל – האיי-רובוט שמנקה רצפה ביסודיות רבה, או מדיח הכלים שחוסך לנו את המלאכה שאיננו אוהבים (בפנטזיות שלנו יביא העתיד רובוט אנושי כזה, שממש מחזיק מטאטא), ועוד ועוד.
אני נזכרת בזה, בגלל הספר המונח על שולחני, 'ארמון התורה ממעל לה – על אורתודוכסיה ופמיניזם', שיצא ממש לאחרונה במהדורה חדשה ומתוקנת, עם אפילוג ארוך ונהדר בן 53 עמודים. באפילוג הזה סוקרת המחברת, פרופ' תמר רוס מה קרה בשני העשורים שעברו מאז ראה הספר אור בפעם הראשונה ( ב2004, ועותקיו אזלו עד עכשיו). "פרסום מהדורה שנייה זו", כותבת פרופ' רוס, "מזמין מבט חוזר על מה שהיה במקור הפרק הסופי של הספר ("בציפייה לבאות"), סקירת מה שהיה בינתיים ובחינת המידה שבה הנחותיי הקודמות לגבי המסלול והעתיד של הפמיניזם ההלכתי, עדיין תקפות" (עמ' 420)
האפילוג החדש מספק לקורא אותה קפיצה אל העתיד, שבשנת 2004 עוד לא פגשנו, ועכשיו הוא כאן, וקוראים לו 'הווה'. אעשה ספויילר קטן לאפקט של הקפיצה הזו עלי כקוראת, במילה אחת – מדהים. מי היה מאמין שנגיע להשגים הללו במעמד האישה בעולם הדתי! חוויית הדיאלוג בין הכותבת והקוראת החיות במציאות של 2004 עם הכותבת והקוראת של 2023 היא חוויה של פתיעה ושל הודיה. כך נזכרתי בתחושותיי לגבי שיחות הוידאו ושאר חידושים שתיארתי לעיל. מי היה מאמין שדבר כזה אפשרי. כשהקמנו את 'קולך', יכולנו רק לחלום על השינויים שמתחוללים פה בכל יום. וכשהייתי בת עשר? אפילו לחלום על זה לא ידעתי.
הנושאים שאת מידת התקדמותם בעשרים השנים האחרונות סוקרת המחברת באפילוג מחולקים ל'יעדים מעשיים' (עגינות וסרבנות גט, פרקטיקות בבית הכנסת ובריטואל); מהפכת תלמוד התורה לנשים והשלכותיה (צמצום פערים בין גברים ונשים בידע תורני, נשים כמחנכות דתיות, רבניות מוסמכות ומנהיגות קהילה, צירוף נשים לדיונים הלכתיים, ונרמול שירות צבאי כאופציה עבור נשים דתיות).
ושלא יהיה ספק: האפילוג החדש, המקיף והמרשים מלמד אותנו כי מצב הנשים והפמיניזם עדתי עדיין לא מושלם, אם לא שמנו לב. על האתגרים שעדיין עומדים לפתחנו כותבת פרופ' רוס בפרק שנקרא 'אתגרים'. היא מדברת בו על הקהילות הוירטואליות והשלכותיהן, על המניינים המשותפים, האתגר הלהטב"קי, הפמיניזם החרדי, ועוד.
אני חשה שאי אפשר לסכם אפילוג חדש של ספר בלי לגעת בשני דברים מהותיים הקשורים ללב לבו ולתוכנו. בעצם, אחד קשור לתוכן, והשני לסגנון. הראשון הוא החידוש הגדול של פרופ' רוס המניע את התיאולוגיה הדתית פמיניסטית שלה, חידוש שאת מקורו שאבה מהרב קוק, ויישמה אותו על האתגר הפמיניסטי הדתי, ועל שמו גם נקרא הספר. החידוש הוא "ההתגלות המתמשכת". ההתגלות האלוהית לפי זה, לא נעצרה במעמד הר סיני, או עם תום הנבואה, אלא היא נמשכת והולכת לאורך כל ההיסטוריה האנושית. היא מופיעה במקומות שבהם האנושות מתעלה למדרגה מוסרית גבוהה יותר (למשל, ביטול העבדות). גישה זו מעניקה בסיס דתי ורוחני להתפתחויות שונות בעולם בכלל ובעולם הדתי בפרט, כמו הליברליזם, שוויון הזכויות והפמיניזם הדתי. ההתקדמות של האנושות בכיוון זה מבטאת את התגלות האל. "זהו כלל גדול במלחמת הדעות, שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה, צריכים אנו בתחילה לא דוקא לסתור אותה, כי אם לבנות את ארמון התורה ממעל לה" (אגרות הראי"ה א, עמ' קסד).
העניין השני הוא הסגנון. אני אוהבת מאד מאד את סגנון הכתיבה של תמר רוס, שמיטיבה כל כך להביא את עצמה ואת מחשבותיה, באופן שהוא גם בהיר מאד, וגם כנה מאד. בצורה שהיא גם חמה ומשעשעת, וגם מקצועית ומסודרת, המקילה לעקוב אחרי המבנה של הטיעון הפילוסופי שהיא מציעה. גם למי שאין לה פנאי או יכולת לקרוא מחדש את הספר כולו, אני ממליצה מאד על הפרק 'כמה הערות אישיות' בתחילת הספר, בתוך פתח דבר, שבהם היא מספרת על חייה ועל ניסיונה כמשל וכדוגמה לנושאים שבהם היא מטפלת. וכמובן, על האפילוג החדש ומאיר העיניים.
