נר שני של חנוכה, ערב שבת פרשת וישב ואנחנו ממשיכות לתור אחר נקודות אור. #גיבורותאור_תשפד
פרופ' עמיה ליבליך שבימים אלה ראה אור ספרה "רבות וטובות" המתחקה אחר רבניות ישראליות בוחרת באחיותיה, אלישבע מאי ושלומית רובין:
גדלתי במשפחה בת שלוש בנות. אני הבכורה, ואחיותיי הצעירות ממני ב-4 שנים, אלישבע ושלומית, הן תאומות זהות. כולנו כבר לא צעירות בשנים. אמא שלנו, חנה מרים קורץ הייתה רוקחת מדופלמת, בעולם בו רוקחים ורוקחות יצרו תרופות בבית המרקחת, והייתה גאה מאוד במקצועה.
היא לימדה אותנו שלושה דברים שאותם גילמה בחייה: אישה צריכה להקים בית, להתחתן ולגדל ילדים. אישה אחראית לשלום משפחתה, גם המורחבת. אישה חייבת להיות עצמאית כלכלית. המילה פמיניזם לא הייתה קיימת אז וגם לא דיברו על שיויון בין המינים, אבל לא היה דבר בתורות הפמיניזם שרכשתי החל משנות השבעים, שלא למדתי או ראיתי אצל אמי. אבינו, דר' משה-אריה קורץ, גם הוא היה פמיניסט מבלי להשתמש במונח, ותמיד שידר לנו שנוכל להצליח בכל מה שנבחר לעשות.
וכך נעשיתי פסיכולוגית ומורה באוניברסיטה, אלישבע נעשתה ספרנית ועורכת ספרים מקצועית, ושלומית משפטנית בשירות הציבורי. בחג הזה, אני רוצה לכבד את אחיותיי, שלאחר שנים רבות של גידול המשפחה לצד קריירה מצליחה, עובדות היום כפנסיונריות במסגרות התנדבותיות חברתיות רבות ושונות.
שלומית כמשפטנית עוסקת במיצוי זכויות ומעניקה ייעוץ לכל מי שאינו יודע מה מגיע לו וכיצד להבטיח זאת. היא מסייעת במעשי חסד שהיא עושה בצנעה גמורה לנצרכים בירושלים.
אלישבע התמחתה במתן סיוע למשפחות שלהן ילדים בעלי צרכים מיוחדים, ומבקרת באופן סדיר זקנות בודדות במסגרת הביטוח הלאומי. הן עסוקות לא פחות משהיו כנשים עובדות, ובימי המלחמה הנוכחית משקיעות מעל ומעבר לפעילותן בימים כתיקונם. אני מלאת הערצה ותודה ומכבדת אותן על מה שהן.
