מצוואתה של מרים

על ההבדלים בין שירת משה- שירת הים ושירת מרים- שירת הבאר, ומשמעותם בהתייחס להנהגה של כל אחד מהאחים.

לעומת שירת משה הכריזמאטית, זו הפועלת מכוחו של משה ומגובה נבואתו, באה מרים בתביעה כלפי ישראל ואומרת להם: "שירו". היא אינה מוכנה להיות מקור האנרגיה הרוחנית של העם. היא מבטיחה להמשיך ולתפקד כאחות הגדולה, כ"פועה", התומכת, אך לא 'יולדת' במקומם

הביקורת  של מרים מתמקדת לא בלקיחת האישה הכושית אלא להפך, בנטישתה. למדרגת הנבואה אפשר להגיע גם בלי להתנתק מן הגוף. אפשר לחבר את כל העולמות.  זה היה עניינה של מרים: לחבר את העם למקור הקדושה. היא פעלה מלמטה למעלה וכיוונה את דבריה מתוך חיי המעשה. סימלה הוא הבאר, אותה נביעה הפורצת ומחייה נפשות מלמטה

שירת הבאר, שירת העם, שונה משירת משה: צורת הכתיבה משקפת את ההבדל. שירת הים נכתבת בספרי התורה  אריח על גבי לבנה – כולה קודש. שירת הבאר נכתבת בכתיבה רגילה כאילו ללא רוח קודש. אך היא שירה שלהם, ובכך מעלתה

בפרשת חקת אנו נפרדים ממרים, האחות הגדולה:
וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן:

הקשר בין מות מרים והעדר המים מתברר על ידי חז"ל בתוספתא (סוטה פרק יא, א):  כל זמן שהיתה מרים קיימת היתה באר מספקת את ישראל משמתה מרים מהו או' ותמת שם מרים ולא היה מים לעדה שנסתלקה הבאר  

דרשה זו נשמעת חיצונית ונאחזת בסמיכות הפרשיות. אולם דומה שחז"ל היטיבו לדמות את מקומה של מרים בהנהגת העם, ולאפיין אותה כזו המשקה את העם מבאר המים. התוספתא במסכת סוטה מדברת על שלשה מנהיגים שמובילים את ישראל ממצרים:  כיון שיצאו ישראל ממצרים נתמנו להן ג' פרנסים טובים, אלו הן: משה ואהרן ומרים. בזכותן נתנו להם שלש מתנות: באר ועמוד ענן ומן. באר בזכות מרים עמוד ענן בזכות אהרן מן בזכות משה.

אם נשווה הנהגתם של שלשת האחים נראה כי ההנהגה של משה נובעת "מלמעלה", בכוח הנס. כל מהלך חייו של משה הוא צמוד להנהגה הניסית. הביטחון של העם ההולך אחרי המנהיג הזה נובע מהידיעה הברורה שהמנהיג מחובר בקשר ישיר לכוח עליון, לקב"ה. אפשר לומר שמשה היה נציגו של האלקים עלי אדמות. מתנת ה"מן" – אותו אוכל ניסי, מסמל את כל מה שהעניק משה לבני ישראל. אלא שמנהיגות זו אינה מתחשבת  בכוחות של העם. אהרן – "אוהב שלום ורודף שלום", הוא מכבה שריפות ומשתדל לפשר בין ניצים, אם בכוח הדיבור ואם בכוח הקטורת. מרים ממלאת את תפקיד הבאר, היא נובעת מלמטה ומרווה את צמאונו של העם.

בשורות הבאות אנסה ללכת בעקבות מרים ולשרטט את דרכה בהנהגת העם.
1. מרים המיילדת "ותתצב אחותו מרחק לדעה מה יעשה לו" (שמות ב' ד)

הסתום שבפסוק זה מרובה על הגלוי. הגלוי הוא שמרים מייצבת את עצמה כשומרת על אחיה הצעיר, משה, מתוך דאגה לשלומו. ברור שה"שחקן הראשי" הוא משה, והיא נעה בין תפקיד הניצב (תרתי משמע) לבין תפקיד המשנה. אך חז"ל (במסכת סוטה י"ב ע"ב) דרשו את הפסוק עם מטען נוסף:

אמר רב עמרם אמר רב: מלמד שהיתה מתנבאת כשהיא אחות אהרן ואומרת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל. וכיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולו אור. עמד אביה ונשקה על ראשה אמר לה בתי נתקיימה נבואתיך. וכיון שהטילוהו ליאור עמד אביה וטפחה על ראשה אמר לה בתי היכן נבואתיך ? והיינו דכתיב ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו לדיעה מה יעשה בסוף נבואתה.

אין זו שמירה רגילה מפני פגעי המצרים (כבאורו של ספורנו -'שחשבה שיקחהו איזה מצרי') אלא דאגה לעתידו של הנער השט ביאור, ומיועד להיות מנהיגם ומושיעם של ישראל. תפקידה אינו רק לשמור על פעוט אלא על חזון הגאולה של עם ישראל. מרים היא האחות הגדולה, לא רק של משה ואהרון – אלא במובן מסויים של האומה כולה.

כדאי לשים לב בהקשר זה לדברי רש"י (בשם המדרש) המזהה את שתי המיילדות כיוכבד ומרים: שפרה – זו יוכבד על שם שמשפרת את הולד: פועה – זו מרים שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה. פועה לשון צעקה, כמו (ישעיהו מב יד) כיולדה אפעה:

יש כאן חלוקת עבודה בין שתי פונקציות שפועלות כצוות: המיילדת האחת מרוכזת בהוצאת הוולד. זוהי שפרה שדואגת למצבו של התינוק, ליציאתו התקינה מרחם האם לאוויר העולם. המיילדת השניה מרוכזת ביולדת: בנשימותיה ובציריה וכל תפקידה לתת לה כוח לעבור את הלידה בשלום.[1] הפסוק מישעיהו שרש"י מביא להסבר השם "פועה" "כיולדה אפעה" מוכיח שעל זה מדובר, שהרי שם מתאר הנביא את תהליך הלידה מבחינת מצבה של היולדת:     אֶתְאַפָּק כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד:

 זהו תיאור של השלב הקריטי (צירי הלחץ). הקב"ה מתואר כאן כיולדת בתהליך לידת העם. הפעיה – קולה של היולדת. על פי זה צריך לומר שהמילדת (פועה = מרים) פועלת בהשמעת הקול של הפועה = היולדת, כדי שזו תוכל להיעזר בקולותיה ולהקל על הלידה: "אשם ואשאף יחד". אמנם רש"י כותב שמרים "פועה ומדברת והוגה לולד כדרך נשים המפייסות תינוק בוכה" אך על פי מקורם של דברי רש"י (הגמרא במסכת סוטה יא ע"ב) נראה שפירושו אינו הכרחי והפעיה היא לאם היולדת ולא לוולד: 
פועה – זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה? שהיתה פועה (ומוציאה את הולד)

על פי הסבר זה קל לראות את מרים המיילדת, זוהי מרים המדברת באזני האם ומעודדת אותה ברגעיה הקשים עת תוקפים אותה צירי הלידה הקשים ביותר.

 2. שירת מרים.
חז"ל (תוספתא מסכת סוטה) דרשו כיצד התנהלה שירת הים. מצד אחד נאמר: "אז ישיר משה ובני ישראל", ומאידך פותחת השירה בלשון יחיד: "אשירה לה'". מבאר ר' עקיבא שהשירה התנהלה כך:

בשעה שעלו ישראל מן הים בקשו לומר שירה שרת עליהן רוח הקדש ואמרו שירה כיצד אמרו שירה כקטן שקורא את ההלל בבית הסופר ועונין אחריו על כל עניין ועניין משה אמ' אשירה לה' וישראל אמרו אשירה לה'.  משה אמ' עזי וזמרת יה וישראל אמרו עזי וזמרת יה ".

זוהי שירת המנהיג הכריזמטי הממגנט את קהלו אליו. הם עונים  כהד על כל דבר ודבר. משה רואה אותם כקטנים בבית הספר, שאין בהם יכולת נביעה עצמית וממילא הם זקוקים לאומן שישא אותם בכל אורך הדרך. כמה מובנת זעקתו של משה, בשמעו את תלונות ישראל במדבר ומרגיש שכוחו אוזל:

האנכי הריתי את העם הזה, אם אני ילידיתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק

זהו פסוק המתפרץ מעומק התודעה של משה המנהיג שמרגיש אחריות בלעדית על הילד, אותו הוא נושא על כפיים. משה חי בעולם של שליחות מצד ה' לבני ישראל. הוא נותן לנו את התורה, מדריך אותנו בקיומה ומתרה בנו מפני חילולה. נקודת ההתייצבות שלו תמיד מעלינו. מבטו מופנה מלמעלה, מהעולמות הטמירים העליונים, כלפי מטה, לארץ של בשר ודם. ככל שמשה מתעלה יותר כך הנהגתו אותנו נעשית מרוחקת יותר. כך, גם בשירת הים משה מבטא את מדרגתו הרוחנית העליונה ובני ישראל "נגררים" אחר שירתו ועונים כמו הד על כל עניין ועניין.

אולם בסופה של השירה מופיעה שירתה של מרים: ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה בדרך כלל רגילים לראות את השירה הזו כמקבילה לשירתו של משה , כפי שכותב רש"י במקום:  

משה אמר שירה לאנשים, הוא אומר והם עונין אחריו, ומרים אמרה שירה לנשים: אולם ייתכן ושירת הנשים היתה שונה במהותה: לעומת שירת משה הכריזמאטית, זו הפועלת מכוחו של משה ומגובה נבואתו, באה מרים בתביעה כלפי ישראל ואומרת להם: "שירו". היא אינה מוכנה להיות מקור האנרגיה הרוחנית של העם. היא מבטיחה להמשיך ולתפקד כאחות הגדולה, כ"פועה", התומכת, אך לא יולדת במקומם. היא מבקשת מהעם שישירו את שירת עצמם, גם אם אינם במעלתו של משה. זהו תמצית פעולתה של מרים. להתייצב דרוכה ונכונה ולהוציא את הכוחות הקיימים בעם אל הפועל. לעולם לא תהיה בקדמת הבמה אלא תמיד מאחורי הקלעים.

3. ביקורת האשה הכושית
גם השלב הבא בסיפורה של מרים משתלב בדמות זו. כשהיא מדברת אודות האשה הכושית של משה, היא מבטאת את כאבה על שפרש מן האשה. הפרישה הזו של משה אינה מסתדרת עם עולם הקדושה של מרים. אין שום צורך להיבדל מן החיים כדי לזכות בקרבת אלקים. משה מצידו כבר נמצא במקום אחר: "ואתה פה עמוד עמדי". הוא הגיע למדרגת "איש אלקים".  הוא כבר לא נמצא במדרגה שמסוגלת להכיל את יום הקטנות של עמו. את תאוות הבשר הוא כלל לא יבין, שהרי כולו רוח: "מאין לי בשר". בשלב זה הוא יזדקק לשבעים איש שיתווכו בינו לבין נמיכות הרוח של העם.  על זה באה בקורתה של מרים, המדברת "אודות האשה הכושית אשר לקח". הביקורת מתמקדת לא בלקיחת האשה אלא להפך, בנטישתה: "הלא גם בנו דבר ה'". למדרגת הנבואה אפשר להגיע גם בלי להתנתק מן הגוף. אפשר לחבר את כל העולמות.  זה היה עניינה של מרים: לחבר את העם למקור הקדושה. היא פעלה מלמטה למעלה וכיוונה את דבריה מתוך חיי המעשה. סימלה של מרים, הבאר, אותה נביעה הפורצת ומחייה נפשות מלמטה (להבדיל מן הגשם שבא מלמעלה). מרים בכל דרכה, המפורשת והנדרשת, פועלת מאחורי הקלעים, מתוך מגמה לתת לכוחות החיים לפעול ולהתקדם, מבלי שהיא תהיה זו שמופיעה על במת ההיסטוריה.

4. מות מרים ושירת הבאר
מכאן אנו מגיעים לפרשת השבוע, למות מרים ופרשת הבאר. מרים מסתלקת ומותירה אחריה חלל גדול. הקב"ה מנסה את משה, אולי יכול לדבר אל הסלע במקום להכות במטה: אולי הוא יכול למלא את מקומה של מרים ולהניח את מידותיו. אך משה גבוה מדי. הוא לא יהיה מרים. כשנכשל משה ומוציא את המים על ידי המטה, פורץ העם בשירה:

 וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם: אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה  הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ:

 מסתבר, שמנהיגותה של מרים המנסה לעורר את העם לנבוע בשירה עצמית, היתה מנהיגות טרם זמנה. העם היה זקוק למנהיגות של משה, המנהיג בכח הנס, מלמעלה למטה. לאחר ארבעים שנה במדבר גדל דור חדש המבקש לעמוד על רגלי עצמו. מות מרים, אותה מנהיגה המסומלת ב"באר", וביכולת לעורר את העם לשירת עצמו, מותיר את העם בשבר מנהיגות. מי יהיה המנהיג שימלא את מקומה של מרים?

משה רבינו מקבל מה' הזדמנות לשנות כיוון במנהיגות. לקחת את המטה אך לדבר אל הסלע במקום להכות. זהו שינוי מהותי בדרכי הנהגה. אך משה שבוי בידי עצמו ובמעלתו הרוחנית. עוצמתו כ"איש אלהים" אינה מניחה לו ל"רדת" אל העם ולדבר עימם. הוא מכה על הסלע, לאמור: זהו כוחי!

תגובת ה' היא עניינית לגמרי – אתה לא תיכנס לארץ כי אינך שייך להנהגה הארצית. יהושע, שיודע לכוון לרוחו של כל אחד ואחד, אולי אינו במעלתך אך הוא יכניס את העם. בשלב זה מבין העם שלא משה יהיה ממלא המקום של מרים. עכשיו, אחרי ארבעים שנה מאותה פניה של מרים: "שירו לה'", ממלא העם את צוואתה, ושר.

בכך גם מובנת שירת העם, השונה מהותית משירתו של משה: הם משתחררים משירתו ופורצים בשירת עצמם. כשמסתכלים על צורת הכתיבה של השירה הזו לעומת שירת הים רואים מיד את ההבדל. שירת הים נכתבת בספרי התורה  אריח על גבי לבנה – כולה קודש. שירת הבאר נכתבת בכתיבה רגילה כאילו ללא רוח קודש. אך היא שירה שלהם, ולא של מישהו אחר ובכך מעלתה. וכך אומר מדרש 'ילמדנו':   בשעה שעמדו ישראל לומר שירת הים לא הניחן משה שיאמרו מעצמן, אלא כשם שרבו של אדם אומר עימו פרשתו כשהוא נער, כך אמר משה עמהם, שנאמר: 'אז ישיר משה ובני ישראל', כנער העונה אחר רבו. לאחר ארבעים שנה עמדו על פרקן, התחילו אומרים שירת הבאר לעצמן, שנאמר: 'אז ישיר ישראל' אמרו: רבונו של עולם עליך, להיות עושה לנו ניסים ועלינו לומר שירה,  שנאמר (ישעיהו לח): 'ה' להושיעני ונגינתי ננגן'

יש שלבים שונים בצמיחתו של עם. בכל שלב יש צורך במנהיגות המותאמת לזמנה ומקומה. מנהיגותו של משה התאימה ליציאה ממצרים, למעמד הר סיני ולחיי המדבר. הוא פועל "מלמעלה למטה" בכוח הנס ובכח דבר ה' המפורש. אחרי ארבעים שנה העם התבגר, ביקש לקחת חלק באחריות על חייו ולשיר את שירת עצמו. מנהיג שרגיל לומר "אשירה" לא יוכל לתת את המרחב לשירת ישראל. שירה זו, של עם הלומד לילך על רגליו, תהיה בהכרח נמוכה יותר משירת הנביא איש האלקים. הרבה התבטלות צריכה המנהיגות לגייס בתוכה כדי לאפשר לשירה זו להתקיים.   

[1] זוהי חלוקה מסורתית של טיפול בשעת לידה, רק שהיום הבעל הוא "פועה". כמובן שיש לזה גם השלכות הלכתיות לגבי מקומו של הבעל בלידה ולא כאן המקום להאריך בזה.