2.7.23 / ישראל היום
הרבנות הראשית לא מכירה בעולם התורה העצום של נשים ובמנהיגות הנשית־דתית המתעצמת • המאבק המרכזי היה ועודנו על הייצוג • דרוש שינוי
הצעת חוק הרבנות הראשית של הח"כים רוטמן ומלול אושרה בקריאה טרומית. החוק ממשיך ומחזק מערכת שהעומדים בראשה אינם מייצגים את רוב הציבור הישראלי, ובוודאי לא את הנשים. לא רק שאין רבניות בתפקיד מטעם המדינה, אלא שנשים גם אינן נקראות להשתתף בגוף הבוחר את המועמדים למשרה, למעט שיעור זניח שבוחר את שני הרבנים הראשיים.
הרבנות הראשית לא מכירה בעולם התורה העצום של נשים ובמנהיגות הנשית־דתית המתעצמת. בתי הדין הרבניים אינם ממהרים להיעזר בכלים הלכתיים, שיכולים לסייע ולשחרר עשרות נשים מעגינות ומסרבנות גט. הם לא מכירים בנשים כרבניות וכנשות הלכה, למרות הישגים גדולים בלימוד ובהנהגה הרוחנית. כשנשים שקופות, לא רואים אותן כשהן שקועות ברצפת הבוץ, ולא כשהן נוסקות ומנפצות את תקרת הזכוכית.
יש בישראל פעילות רבה למען צמצום הפערים המגדריים. בחברה הדתית לומדות התורה הן היבט אחד של המהפכה הפמיניסטית־דתית, מהגדולות שידעה החברה הישראלית בעשורים האחרונים. זו מהפכה שהחלה טרום הקמת המדינה כשנשים דתיות דרשו את הזכות לבחור ולהיבחר, דוגמת עדה פישמן־מימון וטובה סנהדראי, שהיתה בין השאר חברת הכנסת הראשונה במפד"ל.
הציונות הדתית (זו המקורית והנהדרת, לא זו המפלגתית שחטפה ופגעה במותג היוקרתי) היתה ועודנה הכוח המניע והשותף המלא מאז קום המדינה ועד היום. תמיד היינו חלק מהחברה הישראלית כולה, במקביל להשתייכותנו לקהילה הדתית.
שילוב בלתי מתפשר, אם כי מורכב. כבר עשרות שנים שנשים דתיות מרחיבות את תחומי ההשפעה שלהן. נשים דתיות נמצאות בחזית המחקר, האקדמיה, הרפואה, המשפט, החינוך. אלא שכאשר מגיעים לשדה התורני־הלכתי, שירותי הדת ובתי הכנסת, אנחנו נאלמות ונעלמות. ההיעדרות הזו בלתי נסבלת, ועל כך אנחנו, הפמיניסטיות הדתיות, נאבקות יום־יום.
עשינו דרך ארוכה, והדרך עודנה נסללת. ניהלנו מאבק על אפשרויות הטבילה במקוואות ומאבק בבתי הדין הרבניים למען עגונות ומסורבות גט, ותבענו את הזכות להיבחן ולקבל את הכרת המדינה בידע ההלכתי בסמיכה לרבנות. יש לנו הישגים. אך אי־השוויון עדיין חמור ובא לידי ביטוי בכל הזירות: בבית, בבית הכנסת, בקהילה, בחברה, בתעסוקה, בתרבות ובמדיניות. המאבק המרכזי היה ועודנו על הייצוג.
ברגע שנופיע במוקדי קבלת ההחלטות ובצומתי ההשפעה בכל הקשר דתי – נוכל לשנות מבפנים, נוכל להציג את הדברים מנקודת המבט שלנו, לקבל החלטות ולקדם חברה בריאה יותר, שתומכת בשוויון הזדמנויות. קולנו לא נשמע מספיק. אנחנו מיעוט בתוך מיעוט – נשים, דתיות. כפי שהעזנו לפני שני עשורים לעמוד ברחוב ולצעוק שיש מקרים של ניצול ופגיעה מינית על רקע מעמד וסמכות רבנית, כך היום נקרא בקול גדול להפסיק להדיר אותנו מעמדות שאנחנו מוכשרות וראויות לאייש, ונפעל למען מנהיגות נשית דתית בצומתי ההשפעה.
לגמרי במקרה פורסם בשבוע שעבר דו"ח הפורום הכלכלי העולמי (WEF), המציג תמונה עגומה ביחס לשוויון המגדרי בישראל. הייצוג בתפקידים בכירים במגזר הציבורי ובפוליטיקה מביש, וישראל נמצאת בירידה חדה למקום ה־83, בתחתית הדירוג העולמי. הרבנות הראשית, שלוחותיה ותומכיה הם גורם משמעותי בירידה זו.
כשנשים מודרות מניהול המועצות הדתיות, מפסיקה הלכתית ומהנהגה תורנית – אנחנו בדרך למטה. כל עוד נשים יודרו מהמערכה הפוליטית נמשיך להתחרות בפקיסטן, בזמביה ובאינדונזיה. רק שילוב זרועות מקשת ישראלית רחבה יאפשר שינוי מהותי ויעלה אותנו בסולם הערכים עבור עצמנו ועבור אלו שמביטים בנו מקרוב ומרחוק.
