מה עושים כשאין הוראות בספר? – לפרשת פנחס

הכל נפלא שהולכים לפי הספר, אבל- מה קורה שאין בספר את ההוראות הנדרשות. הר' אביטל אנגלברג על בין פרידת משה לבנות צלפחד בפרשת פנחס. 

משה נותן הוראות ברורות לחלוקה לנחלות- אבל מה יקרה שיש סיטואציה שהיא לא מתאימה לפשט הדברים שנאמרו?

אפשרות אחת היא לומר 'חבל, הפסדנו' ולוותר.

אפשרות שניה היא בנות צלפחד. היכולת לגשת, להעיז ולומר-

וַתִּקְרַ֜בְנָה בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֗ד בֶּן־חֵ֤פֶר בֶּן־גִּלְעָד֙ בֶּן־מָכִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה לְמִשְׁפְּחֹ֖ת מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֑ף וְאֵ֙לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת בְּנֹתָ֔יו מַחְלָ֣ה נֹעָ֔ה וְחָגְלָ֥ה וּמִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה׃ וַֽתַּעֲמֹ֜דְנָה לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה וְלִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֥י הַנְּשִׂיאִ֖ם וְכָל־הָעֵדָ֑ה פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃ אָבִינוּ֮ מֵ֣ת בַּמִּדְבָּר֒ וְה֨וּא לֹא־הָיָ֜ה בְּת֣וֹךְ הָעֵדָ֗ה הַנּוֹעָדִ֛ים ה' בַּעֲדַת־קֹ֑רַח כִּֽי־בְחֶטְא֣וֹ מֵ֔ת וּבָנִ֖ים לֹא־הָ֥יוּ לֽוֹ׃ לָ֣מָּה יִגָּרַ֤ע שֵׁם־אָבִ֙ינוּ֙ מִתּ֣וֹךְ מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין ל֖וֹ בֵּ֑ן תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֥י אָבִֽינוּ׃ וַיַּקְרֵ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת־מִשְׁפָּטָ֖ן לִפְנֵ֥י ה'׃ (ס)

מעניין שבנות צלפחד הן לא בנות 'החבר המצטיין בשבט'. היינו מצפות שבנות של אדם 'שבחטאו מת' (ולא "בשיבה טובה"), לא יעזו לגשת ולדרוש. אבל הן מחליטות ששאלתן ראויה, ופוסעות קדימה.

ומשה לא משיב את פניהן ריקם. הוא מקרב את משפטן לפני ה', ומתעוזתן, מהיכולת- TO LEAN IN, לקחת חלק, נובעת הלכה חדשה. בזכותן. (ואולי ההלכה הזו היתה מתקיימת גם ללא תעוזתן, אך אולי גם לא..)

ומיד אחרי-

גם משה רבינו עומד מול התמודדות חדשה:

וַיֹּ֤אמֶר ה אֶל־מֹשֶׁ֔ה עֲלֵ֛ה אֶל־הַ֥ר הָעֲבָרִ֖ים הַזֶּ֑ה וּרְאֵה֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וְרָאִ֣יתָה אֹתָ֔הּ וְנֶאֱסַפְתָּ֥ אֶל־עַמֶּ֖יךָ גַּם־אָ֑תָּה כַּאֲשֶׁ֥ר נֶאֱסַ֖ף אַהֲרֹ֥ן אָחִֽיךָ׃ כַּאֲשֶׁר֩ מְרִיתֶ֨ם פִּ֜י בְּמִדְבַּר־צִ֗ן בִּמְרִיבַת֙ הָֽעֵדָ֔ה לְהַקְדִּישֵׁ֥נִי בַמַּ֖יִם לְעֵינֵיהֶ֑ם הֵ֛ם מֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִֽן׃ (פ)

הקבה מספר למשה, שזוהי סןף דרכו.

ותגובת משה בפרשתנו-

וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶל־ה לֵאמֹֽר׃ יִפְקֹ֣ד ה אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכָל־בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל־הָעֵדָֽה׃ אֲשֶׁר־יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֥ר יוֹצִיאֵ֖ם וַאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם וְלֹ֤א תִהְיֶה֙ עֲדַ֣ת ה כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם רֹעֶֽה׃

לכאורה, כרגע משה הועמד לפני ידיעה לא פשוטה. תזכורת לסוף דרכו.

וכיצד הוא מגיב? תגובתו הראשונה היא פניה לקב"ה לגבי מחליפו- צריך מנהיג 'חלופי', עם תכונות מסוימות. מה אני חושב שיכול לעבוד על מנת להורות את הדרך לעם ישראל.

לכאורה משה היה יכול להתעמק בסופיותו שלו, אך זה לא המצב- הוא פעיל, הוא דואג לעתיד. הוא לא מתמקד כרגע במצבו, אלא- ממשיך לדאוג לעם.

ושוב- לכאורה, מאד יכול להיות שגם לולי בקשת משה, הקב"ה היה דואג ליורש מתאים, אבל האמירה- שמישהו צריך לדאוג כשיש לקונה, שנראה שמשהו הולך להיות חסר, זוהי פעולתו של משה.

ובכלל, נראה לי שזו  תובנה מעניינת משתי הפרשיות הללו, ואולי גם בתמונת ראי לפרשת פנחס עצמו. הדרישה לקום לפעול, לעשות את דבר ה', היא לא רק כאשר יש הנחיה ברורה "קַ֚ח אֶת־כָּל־רָאשֵׁ֣י הָעָ֔ם וְהוֹקַ֥ע אוֹתָ֛ם", אלא, דווקא כאשר אין הנחיה ברורה. הפרשה הזו מבקשת מאיתנו לא רק לשבת חסרי מעש עד שתגיע ההנחיה, אלא- כאשר מרגיש ש'חסרה הלכה', חסר כיוון, לדרוש/לבקש יצירת פתרון הלכתי, אלוהי, ראוי למצב.

גם שיכול להיות שימדדו אותך תחת 'מדד כוונות'/דתיומטר [אבל אבא שלכן לא היה הצדיק האולטימטיבי..], עדיין- אם אנחנו מרגישות שיש צורך בעבודת ה', שנדרש פה תיקון, אז גם אם ישפטו וגם אם יפקפקו במוטיבציות, אין אנו בנות חורין להתבטל מתיקון עולם.

האנשים המחכים להוראות ברורות יקבלו בטוח תהילת עולם, אך אם לעולם נחכה להוראות, אנו עלולות להפסיד תיקון עולם לא פחות.