התיק שזכה לכינוי הזה, שלא בטובתו, מתאר אישה בהליכי גירושין אשר בית הדין הרבני הגדול בירושלים נישל אותה מזכויותיה בדירה המשותפת בה חיה עם בעלה וילדיהם במשך 20 שנה בטענה שנאפה.
בית הדין המחוזי בחיפה חייב את הבעל להעניק לה זכויות בדירה, והוא ערער לבית הדין הגדול שפסק כי היא נואפת ולכן לא זכאית לחלק ברכוש השייך ברשומות לבעלה. האישה עתרה לבג"ץ נגד בית הדין. קולך הצטרפה כידיד בית משפט עם ארגוני נשים נוספים, ביניהם מרכז צדק לנשים, מבוי סתום ועוד. התיק נידון בהרכב של תשעה שופטים, בראשם הנשיאה אסתר חיות, מכיוון שהיה לו הד ציבורי גדול והוא עסק בהיררכיה ובסמכויות של הארכאות השונות.
עמדת העותרות הייתה כי לא ייתכן שבית הדין ישפוט לפי הדין הדתי בנושא כלכלי, מאחר ומדובר בהפליית נשים חמורה, מכיוון שגברים נואפים מעולם לא נענשו כלכלית על ידי בית הדין, ואין לפסוק בנושא הרכוש בהתאם לדין הדתי המפלה. בית המשפט העליון חידש את הדיון בהרכב של תשעה שופטים בראשות הנשיאה חיות, והפך את החלטת בית הדין הגדול וקבע כי הדירה בה חיו בני הזוג וגידלו 3 ילדים במשך 20 שנה, היא בית משותף שגם לאישה יש זכויות בו, על פי "כוונת השיתוף", וכי האשמה בניאוף בשנה האחרונה לקשר ביניהם, אין לה מעמד בהקשר חלוקת הרכוש. בגץ קבע כי בין הדין הרבני הגדול חרג מסמכויותיו, שנקט את כללי הדין הדתי בנושא אזרחי, ובכך מביא לאפליה והעתירה התקבלה. התיק זכה לסיקור תקשורתי נרחב, וקולך ליוותה את התיק והשתתפה בדיונים בוועדות הכנסת בנושא ובבית המשפט העליון. חשיבותו של התיק גם בהסברה לציבור בישראל על הנעשה בתחום האישי בבתי הדין מכיוון שאין קשר בין ההיבט המוסרי אותו דן ביהד לפסיקה הכלכלית.
ניצן כספי שילוני ממרכז צדק לנשים על הפסיקה:
https://www.facebook.com/nitzan.c.shilony/posts/1015901202049
