מאמרים אחרונים

אלול: חודש האהבה

אלול- חודש האהבה

 

 

 


ישנה אמרה מוכרת בשם ר' ישראל סלנטר, כי באלול אפילו הדגים שבים רועדים מאימת יום הדין. גם אמירת הסליחות ותקיעת השופר מוסיפים לאווירת הפחד הכללית, בבחינת "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?". תקופה זו נתפסת כקודרת, מצומצמת ומיוסרת, שבה כל המרבה להתענות ולסגף עצמו, הרי זה משובח.

אבל חודש אלול נקרא גם 'חודש הסליחות והרחמים', מה עניין הרחמים לאימת הדין? ומה עניין התשובה לזמן זה דווקא? האר"י הקדוש כתב כי בכל שנה ושנה חוזר כל העולם לקדמותו, כפי שהיה בבריאת העולם (שהחל להיברא בכ"ה באלול). ואם כן מובן, מדוע גם אנו נדרשים לחזור בתשובה, מלשון שיבה, שיבה אל המקום שממנו באנו ושם התחיל הכל, כפי שאמרו חכמינו, כי תשובה קדמה לעולם. אפשרות התיקון נולדה עוד בטרם נברא מה שניתן לקלקל. אלול קדם לתשרי, והתשובה קדמה לבריאה.

ויותר מכך, לפי החישוב, עלה משה להר סיני בפעם השניה בדיוק בראש חודש אלול, וירד ממנו עם הלוחות השניים לאחר ארבעים יום בעשרה בתשרי, יום הכיפורים. לוחות אלה מבטאים יותר מכל את החרטה והתיקון, את הסליחה והכפרה. אם לאחר חטא העגל היה נדמה שאין עוד סיכוי, והברית ביננו ובין הקב"ה הופרה באופן בלתי הפיך, בא הקב"ה בעצמו, ושם בנקרת הצור שבחורב מלמד אותנו את סוד התיקון, את המפתח לקבלת השבים, במסירת י"ג מידות של רחמים. ארבעים הימים הללו של משה על ההר, ששיאם ביום הכיפורים יום חידוש הברית, הם ימי התשובה והרחמים.

על כך אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאמרו. מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור , והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאים, עשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. ואמר רב יהודה: ברית כרותה לי"ג מידות שאין חוזרות ריקם, ומסביר רש"י, שאם יזכירום ישראל בתפילת תעניתם אינן חוזרות ריקם. רבינו בחיי מוסיף על דברי חכמינו, ורואה בי"ג המידות את הדרך האולטימטיבית לתיקון, שכן אין בידינו אפשרות אחרת לזכות בדין: "והנה בזמן הזה שאנחנו שרויים בגלות, ואין לנו כהן גדול לכפר על חטאתינו, ולא מזבח להקריב עליו קרבנות, ולא בית המקדש להתפלל בתוכו, לא נשאר לנו לפני ה' בלתי אם תפילתנו וי"ג מידותיו."

מן הדברים מובן, כי אין אנו עומדים לפני שופט אובייקטיבי, המחפש את מידת האמת והדין, אלא באים לפני אוהבנו, המחפש את זכויותינו, ואף מלמד אותנו כיצד להטות את תוצאת המשפט לטובתנו. ראב"ע מבאר, כי לוחות הברית נקראים על שם הברית שב-י"ג מידות, והם כשטר עדות עליה. הם שניתנו בסיני מונחים בארון הברית, הקרוי על שמם, ומכוסים בכפורת שעליה שני הכרובים, שפניהם איש אל אחיו. הגמרא מספרת שבשעה שהיו ישראל עולים לרגל, היו מגללים להם את הפרוכת ומראים להם את הכרובים, שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום, כחיבת זכר ונקבה. באופן מדהים, אף בעת עונש החורבן הנורא, עת פרצו האויבים להיכל, הם ראו את הכרובים המעורים זה בזה באהבת עולם.

דרשות שונות נקשרו לשמו של חודש אלול, והמפורסמת שבהן תולה אותו בראשי התיבות מתוך שיר השירים – אני לדודי ודודי לי. אמנם קדם לכך פסוק דומה אך שונה: דודי לי ואני לו. הביטוי 'דודי לי' מופיע שלוש פעמים, והוא מבטא ביטחון בקשר, וקירבה שאינה מוטלת בספק מצד הדוד. בהמשך מתהפך סדר הדברים, והרעיה הופכת מפסיבית לאקטיבית 'אני לדודי', שוב שלוש פעמים. מן הודאות בקרבת הדוד וחיפושיו המתמידים אחר הרעיה, השתנה המצב וכעת היא מבקשת אחריו, שכן קול הדוד הדופק בדלת, לא נענה, והוא חמק עבר. כעת עוברת הרעיה שינוי תודעתי, ומבינה שהיזמה צריכה להיות בידיה, עליה לבקש ולחפש את אהובה.

לכאורה העשיה נדרשת מצדנו בלבד, שכן אנו שהרחקנו, ששכחנו ושמעלנו בברית, אך אין היא חד סטרית במובהק. בעל התניא המשיל זאת להקבלת פני המלך בשדה, טרם בואו להיכל מלכותו. כאן הקשר הוא בלתי אמצעי וללא מחיצות, והמלך גם הוא בא לקראתנו, ומזמין אותנו לשוב אליו בפנים שוחקות, בבחינת 'אני לדודי ועלי תשוקתו'. הוא אוהב אותנו וחפץ בנו. גילוי מפעים זה מובא בשירו של רבי יהודה הלוי: "ובצאתי לקראתך לקראתי מצאתיך". תשובה כזו נעשית מתוך שמחה וחיות של מפגש מחודש, של 'עשה טוב' כמי שעסוק בניקוי אורוות המלך, ולא במרירות ובקדרות של התמקדות בחטא, של 'סור מרע'. מתוך התשובה בשמחה נבין כמה חיות איבדנו מתוך החטא-ההחטאה, ונגדיל את כח הרצון להתחבר ולהתקרב מחדש אל מקור החיים, אל הטוב.

השופר שהזכרנו למעלה, איננו רק אות לחרדת יום הדין, אלא תזכורת למתן הלוחות השניים, ורמז לשיפור 'שפרו מעשיכם וברית לא תופר'. מבנה השופר המתעקל מן הצר אל הרחב מזכיר לנו כי "מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה". את הפתח הקטן שפתחנו, ירחיב הקב"ה באהבתו אלינו ובשמחתו בנו. אנו נקראים לעשות את הצעד הראשון: "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב", ואז נגלה כי "טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע".

ימי אלול, ימי טרום הבריאה, הם הראויים ביותר לחידוש הקשר הראשוני, שקדם לעולם, וכדברי בעל ה'נתיבות שלום': בימים הנוראים - ר"ה ויוהכ"פ אז מתחילה להתרקם הבריאה החדשה של השנה הזאת, ולכן המצב כמו בהתחלת הבריאה דכתיב והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך. והנה תיקון העולם התחיל בויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. שמעט מן האור דוחה את החושך תוהו ובוהו. ... ואז אף כי אשב בחושך ובתוהו ובוהו ה' אור לי.

כי אנו רעייתך ואתה דודנו, אנו מאמיריך ואתה מאמירנו.

 

 

שבת "ועימה אנוכי בצרה" על תהליכים בקהילות קטנות

הרצון של הקהילה להתייחס לנושאים מורכבים שנחווים כרחוקים ואולי "לא שייכים" אלינו, אחריות ציבורית בשבת "עמה אנוכי בצרה".


 זה סיפור קטן על שבת "עמה אנוכי בצרה".

פעם, כשעבדתי כעובדת סוציאלית עם נוער בסיכון, גיליתי את החיסרון בעבודה שקרובה לבית. הייתי מגיעה מהעבודה ישר להתייצבות עם חבורת האמהות השלוות הממתינות בשער הגן לילדים, ולא הייתי מספיקה לצאת מהטלטלה הרגשית. הסיפורים הקשים מהצד האפלולי של החיים היו מתערבבים לי עם הפסטורליה והביטחון של הקהילה שלי הנינוחה. היו ימים שזה היה ממש קשה. לנשום עמוק, להגיד שלום יפה, למרות התמיהה איך אפשר לחייך כשכאן ליד מתרחש כך וכך וכך.

הדרך מהעבודה ליישוב קצרה מדי, חשבתי אז. הדרך קצרה מדי ואני לא מצליחה להפריד מספיק.

*

לקראת שבת "עמה אנוכי בצרה" פנתה אחת הרבניות מהיישוב אל הרב שלנו, העבירה לו את דפי המידע והלימוד שהוכנו במיוחד וביקשה שיתייחס לנושא בקהילה. הרב שתק יומיים, ואז הגיב בשלילה: הוא לא חושב שמתאים להתייחס לנושא בקהילה - מה זה קשור לקהילה? - והוא גם בכלל נגד החוק להפללת לקוחות זנות. לדעתו החוק לוקה בהטלת כל האחריות על הגברים והתעלמות מאחריות האשה למעשיה (!), ובכך מעליב את "יכולת הבחירה שבאדם"; לכן - לטענתו - יש לקנוס גם את האשה שבזנות (כמובן, תוך חוסר מודעות להנחות היסוד השגויות שבדבריו, כמו למשל שבזנות יש רק נשים…).

לאחר התגובה הזו חשבנו שאין סיכוי שיקרה אצלנו משהו בשבת "עמה אנוכי בצרה". אבל רק כדי להרגיש שניסינו, שלחנו מכתב לכל אנשי היישוב, בו הצגנו את הנושא והזמנו את מי שרוצה לבקש את החומרים באופן פרטי. מי ירצה, חשבתי לעצמי. מי רוצה לערבב את כל הכאב והגועל עם חיינו היפים והמטופחים. אף אחד לא יפנה.

ואז התחוללה ההפתעה: אנשים פנו. גם בפרטי, גם בציבורי. הציגו דעות, שאלו שאלות. במקביל, באחד ממנייני השבת ביישוב (מניין בו יש אשה בוועד הגבאים) הוחלט לומר בתום התפילה בשבת דבר תורה שייתייחס לנושא מיגור הזנות. אני עברתי במשך יומיים מהקלדה להקלדה: הדיון גלש מהמייל לווטסאפ וחוזר חלילה, עד שהחלטתי לקיים לימוד אצלי בבית בשבת בצהריים לפי דפי המקורות שהכינה הרבנית חנה השקס. ולו כצעד סמלי. לשמחתי, הגיעו ללימוד גם גברים וגם נשים, ובגילאים מגוונים. התכנים היו קשים, השיעור היה טעון, אבל השיח התקיים והמידע עבר וחלחל. היה מקום בלב.

ההרגשה העיקרית שנותרה לנו עת אספנו את הדפים בסיום הייתה תחושה שיש הרבה דרכים לשיח. איך כיום היכולת להשתיק סוגיות לא נעימות הולכת ונשחקת, איך האמצעים הדיגיטליים נותנים לנו פה שפעם לא היה. לולא הפלטפורמה של המייל, לעקוף התנגדות של רב לקיום דיון היה קשה מאוד.

*

אז פעם הרגשתי שהחיים היפים בקהילה והחיים הקשים "בשטח" קרובים לי מדי ומתערבבים. לקראת שבת "עמה אנוכי בצרה" הרגשתי הפוך: את הניתוק וחוסר הידיעה דווקא מצד המנהיגות הקהילתית כאן, דווקא מהצד שאמור להיות הכי קשוב. ואז גיליתי את אלו שמוכנים להקשיב ולתת מקום לכאב, לדעת ולהבין. שלא רוצים להתנתק מהמקומות הכואבים, אלא להכיר בהם. שמחתי לגלות אותם.

כל זה, כמובן, הוא חלק קטן מההתרחשות שאחראיות לה לולא כל הנשים המופלאות שמאחורי המאבק הזה, החוק, השבת והעצרת. העשייה שלהן מופלאה ומעוררת השראה, וזו הזדמנות לעצור ולהוקיר כל אחת מהן. . אחיותינו ואחינו הנתונים בצרה ובשביה - המקום ירחם עליהם ויוציאם משעבוד לגאולה.

סדר ליל ראש השנה

מה נשתנה ליל ראש השנה מכל הלילות? זו כמובן שאלה שאנו רגילים לשאול בליל הסדר. אז מה פתאום אני מעלה אותה בהקשר של ראש השנה? - יפה קלנר רוזנבלום, מייסדת אתר קולך,מספרת על סדר ליל ראש השנה. 

קרא/י עוד >>