אם תרצו אין זו אגדה" - גאולה כחלום"

ואכן קשה להבין את יהודי בבל, מדוע לא שבו לארץ ישראל? מדוע בחרו להשאר בגלות? אין זאת אלא כי נמנעו מלשוב לחיי עם נורמליים.
 
ריש לקיש הוי סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא א"ל אלהא סנינא לכו דכתיב (שיר השירים ח) [ריש לקיש היה שוחה בירדן, בא רבה בר חנה נתן לו יד, סרב לו ריש לקיש ואמר: 'אלוקים, שונא אני אתכם, את הבבליים' שכתוב]: "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז" אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות - נמשלתם כארז שהרקב שולט בו. (בבלי יומא ט)

ואכן קשה להבין את יהודי בבל, מדוע לא שבו לארץ ישראל? מדוע בחרו להשאר בגלות? אין זאת אלא כי נמנעו מלשוב לחיי עם נורמליים. ריש לקיש תקף את החכם הבבלי המבקר בארץ ישראל ומחה נגד האסקפיזם היהודי, נגד ההימנעות מלחזור וליטול את גורלם המדיני לידיהם ולשוב לריבונות נורמלית של עם בארצו.                                   

חכמים בבליים התנגדו לשיבה לארץ ישראל למרות שלכאורה הייתה חובה לעשות כן. בברייתא בתלמוד הבבלי, (כתובות, קי), אמרו חז"ל: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל - דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ - דומה כמי שאין לו אלוה", ובכל זאת התנגדו חכמי בבל לעליה לישראל.

מסופר (שם) על רב זירא, חכם בבלי, שהיה משתמט מלפגוש ברב יהודה רבו, כי רצה לעלות לארץ ישראל, וידע שרב יהודה מתנגד לכך. גם כשעם ישראל יכול ומורשה היה לקום ולשוב לבנות את ארצו ומדינתו, כמו לאחר הצהרת כורש, רובו של העם וראשיו העדיפו להשאר בבבל. עד כי נדמה שאולי קבלו את גזירת הגלות ברצון, נשמו לרווחה, שמחו לברוח מעולה של ממלכה וריבונות וכאמור אף לחמו נגד העליה ארצה. לדברי הבבלי (שם) רב יהודה היה מזהיר את תלמידיו; "כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר במצוות עשה, שנאמר: 'בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'"(ירמיהו כ"ז). כבר אז כמו היום, התגבשה גישה משיחית שציפתה לגאולה פנטסטית: "יום פקדי", בניסים ונפלאות, וכמו אז גם בעת צמיחת הציונות התייצבו  רבנים בהתנגדות נמרצת וצטטו את טענותיו של רב יהודה ממסכת כתובות (שם יא, ע"א): "לא תעלו בחומה", ודרשו כמוהו את הפסוק משיר השירים (ג, ה): "השבעתי אתכם בנות ירושלים ... אם תעירו ותעוררו את האהבה עד שתחפץ" כהזהרה נגד העלייה לארץ ישראל[1].  העדפת תקוות ופנטזיות לנסים שיתרחשו על פני חיים של התמודדות פוליטית, ריבונית ולוחמת - שוחקת ומדכאת. זו אמונה נאיבית בחלום מופלא שהא-ל מחולל ולא אנחנו, "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" (תהילים קכו).

הבריחה מבחירה ריאלית, מגאולה פרגמטית, מאפיינת קבוצות שונות של העם גם כיום. וילפרד ביון, הפסיכואנליטיקאי, תלמידה של מלני קליין שעיצב את התפיסה הפסיכואנליטית בקבוצות[2],  הגדירן בכך ש"המהות הקיומית, הנחת הבסיס של קבוצה כזו היא המשיחיות, הפנטזיה שאינה ברת - מימוש". טול מהן את הפנטזיה, ונטלת את נשימת אפן.

החלום המושלם של משיחיות ניסית מכשיל פתרונות פוליטיים ריאליים לבעיות הקיומיות של מדינת ישראל. על כך כבר אמר הרצל כי "אין זו אגדה".

 


[1] טייטלבוים משה, ויואל משה, ברוקלין תשכ"א

[2] ביון, ו.ר. (1992), התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים, (בתרגום יהודית כפרי), תל אביב: הוצאת דביר.