"אף אני אעשה את שלי"

מדרש רבה למגילת רות מלמד אותנו את המסר החשוב של המגילה.

"וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם, וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז..." (רות, ד, א).

מדרש רבה למגילת רות שואל: "מה, לאחורי תרעא הוה קאים [במקרה עבר שם הגואל]? אמר ר' שמואל בר נחמן: אפילו היה בסוף העולם, הטיסו הקב"ה והביאו לשם, כדי שלא יהא אותו צדיק יושב ומצטער מתוך ישובו... ר' אליעזר אומר: בעז עשה את שלו, ורות עשתה את שלה, ונעמי עשתה את שלה, אמר הקדוש ברוך הוא אף אני אעשה את שלי" (רות רבה ז, ז).

מה משמעות אותה "עשייה של בעז", "של רות" ו"של נעמי", המביאה גם את הקב"ה "לעשות את שלו"?

 מדרש נוסף, המתייחס לפסוקיה הראשונים של המגילה, עשוי לשפוך אור על שאלה זו.

"וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו. וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם. וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ..." (רות א, א-ג).

שואל המדרש: "למה נענש אלימלך? על ידי שהפיל ליבן של ישראל עליהם... אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור, וכשבאו שני רעבון אמר עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי, זה בקופתו וזה בקופתו. עמד לו וברח מפניהם, הדא הוא דכתיב: 'וילך איש מבית לחם יהודה'" (רות רבה א, ד).

באופן מעניין, החטא שמיוחס לאלימלך אינו העובדה שנמנע מלתת את כספו ורכושו לטובת הציבור, אלא "שהפיל ליבן של ישראל עליהן". דומה שהכוונה היא שלאלימלך היה כוח לחזק את רוחם של בני עירו בעצם נוכחותו בעיר בשעת הרעב וזאת מתוקף מעמדו כאחד ממנהיגי הדור, אך הוא בחר שלא לעשות כן ובכך גרם פגיעה מורלית.

והנה, בניגוד לתיאור הזה, מופיעה בפנינו רות: אם אלימלך בוחר שלא לפעול למען הזולת גם מתוך עמדת החוזק וההשפעה המיוחדת בה הוא נמצא, הרי שרות, אלמנה וחסרת כל, בוחרת להישאר עם נעמי ולדאוג לפרנסתה על אף המציאות הקשה ועמדת הנחיתות החברתית והכלכלית בה היא נמצאת - בכך בדיוק היא "עושה את שלה".

נעמי גם היא "עושה את שלה" ומשתמשת באמצעים הדלים העומדים לרשותה - היכרותה עם הנפשות הפועלות והבנתה את המציאות החברתית בבית לחם יהודה - כדי לייעץ לרות בחוכמה כיצד לנהוג עם בעז על מנת שיגאל אותה.

ה"עשייה של" אדם מסוים, אם כן, היא בחירה בפעולה למען האחר, המזדמנת לו במצבים שונים שהוא נקלע אליהם בחייו ואשר אפשרית לו באופן ספציפי מכוח נסיבותיו האישיות (יהיו אלה מעמד חברתי, כישורים, או פשוט הימצאות במקום מסוים בזמן מסוים), וזאת גם כאשר בחירה בנתיב אחר היתה נתפסת כלגיטימית. כך, ערפה ורות ניצבות בראשית המגילה בדיוק באותן נסיבות - ערפה בוחרת בחירה לגיטימית לשוב למואב ואילו רות "עושה את שלה" ונשארת עם נעמי.

בדומה לכך, בעז והאיש הגואל מצויים בעמדה דומה של אנשים מכובדים בעירם שהנם קרובי אלימלך, ודווקא בעז - שדרגת הקִרבה שלו נמוכה יותר ודומה שאיש לא היה מבקר אותו אילו היה מסרב לגאול את רות לאחר שהגואל עצמו סירב לעשות כן - "עושה את שלו". אולי מטעם זה המדרש מעמעם את מעמדו של הגואל כפועל מוסרי (agent). לצד הדגשת מעלתו של בעז, הגואל מתואר ככלי בידי שמים שכל עניינו לאפשר לקב"ה "לעשות את שלו".[1]

 המדרש מצייר, אם כן, ניגוד והקבלה בין פתיחת המגילה וסיומה: מי שנמנע מלפעול לטובת הזולת אופן האפשרי לו בנסיבות חייו ומתוקף מעמדו החברתי הרם - נענש ויורד מגדולתו, ואילו מי ש"עושה את שלו" וגומל חסד עם האחר למרות קשיי המציאות בה הוא נתון - זוכה במציאות טובה יותר.

 


[1] והשוו גם לנוסח מקביל בפסיקתא זוטרתא, סימן א: "...אמר הקב"ה אף אני אעשה את שלי, מיד שיגר הקב"ה למלאך והוליך את טוב והעבירו משם, שנאמר ובועז עלה השער והנה הגואל עבר".