פרשיית הנזיר והדרת נשים

הסוגיה המעניינת בפרשית נזיר היא השאלה כיצד התורה מתייחסת אל הנזיר: האם יחסה הוא חיובי ומעודד או שלילי. ההתלבטות עולה כבר מקריאת הפסוקים עצמם, ומתעצמת בבחינת יחס הפרשנים לתופעה זו.

אחד הנושאים המעניינים בפרשת נשׂא הנו פרשיית הנזיר.

נזיר הוא מי שנודר להפריש עצמו משלושה תחומים: לא לשתות יין ושכר ואף לא לאכול ענבים ותוצרתם; לא לספר את שערות ראשו; לא להיטמא למת, כולל קרובי משפחתו מדרגה ראשונה. ניתן לנדור לנזירות לתקופות זמן שונות, אך ברירת המחדל, בהיעדר אמירה אחרת, היא שלושים יום (נזיר א, משנה ג).

הסוגיה המעניינת בפרשייה היא כיצד התורה מתייחסת אל הנזיר: האם יחסה הוא חיובי ומעודד או שלילי. ההתלבטות עולה כבר מקריאת הפסוקים עצמם, ומתעצמת בבחינת יחס הפרשנים לתופעה זו.

התורה פותחת את פרשיית הנזיר במילים "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'" (במדבר ו, ב). הפועל "יפליא" הוא פועל ייחודי ונדיר בתורה. רש"י מסביר אותו: "יפריש". משמעות הפרישה יכולה להיות בעלת קונוטציה שלילית - פרישה מהכלל, מהציבור. לעומת זאת ישנם פרשנים שמסבירים את הפועל כנגזר מהמילה "פלא", שהיא בעלת קונוטציה חיובית. כך למשל אומר ר' אבן עזרא: "יעשה דבר פלא, כי רוב העולם הולכים אחר תאוותם".

גם המושג "נזיר" זוכה לפרשנויות שונות, המושכות לכיוונים שונים. רש"י מפרש גם את המושג הזה כ"פרישה". פירושו של ר' אבן עזרא הוא התנזרות, הרחקה, "שהרחיק נפשו מתאוות העולם". לעומתם, הרשב"ם מעניק  למושג משמעות חיובית ומפרש "נזיר" כנגזר מהמילה "נזר" - עטרה.

זיהוי המגמות הנוגדות בפרשנות פרשיית נזיר מגיע לשיאו בנוגע להנחיה לנזיר שיביא בתום ימי נזירותו קרבן חטאת (לצד עולה ושלמים). חז"ל מנסים להסביר מדוע צריך הנזיר להביא קרבן חטאת במלאת ימי הנזירות. גישה אחת מתבססת, כך נראה, על גישה שלילית ביסודה לתופעת הנזירות. בגמרא נשאלת השאלה במה חטא הנזיר שעליו להביא קרבן חטאת, ותשובתה היא: "אלא שציער עצמו מן היין", דהיינו: פרישותו של הנזיר מתאוותיהם של בני האדם נתפסת כשלילית! דעה אחרת בגמרא מביטה על הנזיר דווקא כקדוש וטוענת כי קרבן החטאת מובא רק כי לא נזהר הנזיר ונטמא למת, דבר שאסור עליו, כאמור (תענית יא, ע"א).

ואכן פרשנים שונים מתייחסים באופן שונה, ואף הפוך, אל תופעת הנזירות. הרמב"ם מפרש כי התורה רצתה למנוע מאדם לפרוש מתאוות העולם הזה ולילך לקיצוניות הרחוקה מהן, ומסכם: "לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים" (הלכות דעות, פרק ג, הלכה א). דברים אלו מתיישבים עם תפיסתו הכללית של הרמב"ם כי על האדם ללכת בדרך האמצע ולהתרחק מקיצוניות לכל כיוון.

הרמב"ן (במדבר ו, יא) מביט על הנזיר באופן מנוגד וסבור כי קרבן החטאת שעליו להביא הוא בשל כך שהוא מסיים את נזירותו ועובר לדרגה פחותה ממנה: "וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלוקיו".

 נראה כי ניתן ליישב את הגישות המנוגדות על ידי הבחנה בין הנחיה לכלל לבין הנחיה לפרט. בניגוד לדתות אחרות, התורה אכן לא רואה בסגפנות ובהינזרות דבר חיובי. לתפיסתה, באופן כללי, על האדם למצוא את דרך האמצע במסגרת החיים הטבעיים, שכוללים גם את תאוות האדם, כגון שתיית יין. עם זאת, באופן פרטי התורה אינה מונעת ממי שמתאים לכך לנסות ולהתעלות מבחינה רוחנית, אם כי גם אותו היא מגבילה בהינזרות מצומצמת יחסית.

הגמרא מביאה מדבריו של ר' שמעון הצדיק שלא רצה לאכול אשם נזיר טמא, מאחר שראה בתופעה דבר שלילי. עם זאת, משפגש נזיר מסוים אחד ועמד על קנקנו וראה כי הוא ראוי לנזירות אמר לו:  "בני, כמוך ירבו נודרי נזירות בישראל. עליך הכתוב אומר..." (נדרים ט, ע"ב).

ייתכן והפטרת פרשת נשא, המביאה את סיפורו של שמשון, אף היא רומזת לכך שנזירות אינה בהכרח מביאה לקדושה, שהרי שמשון בימי נזירותו סטה מדרך הקדוּשה, ודווקא לאחר שסוּפר שערו ובכך הופר נדר נזירותו, חזר למעלת הקדוּשה וקיבל את עזרתו של הקב"ה בטרם מותו יחד עם פלישתים.

ייתכן וניתן ללמוד מכך גם ביחס למחלוקות בנות זמננו באשר להינזרות שמעבר להלכה. הוויכוח באשר להדרת נשים נובע למעשה מרצון לגדור עוד ועוד סייגים מעבר לאלו שנקבעו בהלכה. באה פרשיית הנזיר ומזכירה לנו כי סייגים כאלו ייתכן ומתאימים הם לפרט כזה או אחר, אך אין הם ראויים להיגזר על הציבור ככלל.

 

עו"ד קרן מילר, עוזרת משפטית בבית המשפט העליון.