שכחנו את הלחם

נתקפח חג השבועות מכל החגים. אין הוא נחוג אלא יום אחד, ולא שבעה, כשאר אחיו. אין בו אף מצווה מיוחדת המוטלת על כל איש, כמו ישיבה בסוכה, או אכילת מצה; גם תאריך מפורש לא ניתן לו. ואפילו תאריך קבוע לא היה לו, בימים שבהם טרם התקבע הלוח.

נתקפח חג השבועות מכל החגים. אין הוא נחוג אלא יום אחד, ולא שבעה, כשאר אחיו. אין בו אף מצווה מיוחדת המוטלת על כל איש, כמו ישיבה בסוכה, או אכילת מצה; גם תאריך מפורש לא ניתן לו. ואפילו תאריך קבוע לא היה לו, בימים שבהם טרם התקבע הלוח. כביכול אין לו כלל קיום עצמי ואין הוא אלא בגדר "שבועותיכם". יום סיום ספירת שבעת השבועות הנספרים ממחרת השבת.

חסו עליו, על חג השבועות, רחמנים בני רחמנים. הלבישוהו מחלצות ירק. האכילוהו מעדנים -  מוצרי חלב מיוחדים. קבעו את לילו כעת לתורה. העמידו במרכז בימתו דמויות מפתח: את רות - אמה של מלכות  ואת  זרעה דוד, נעים זמירות ישראל. ואף שמות חדשים הוסיפו לו כהנה וכהנה...

שמחו הכל בעיטוריו וברכו על הבריה המחודשת: העצרת אשר הייתה לכלה, בין רעותיה משובצה. דא עקא, לא הכל הסכינו לרקוד לפני הכלה במלבושיה המחודשים, ונשמעה דרישה, בעיקר מכיוון הקיבוצים בישראל, להחזיר עטרה ליושנה ולחוג את היום באופן שבו חגגו אותו אבותינו הקדמונים. דהיינו כחג הקציר וכיום שמחה על ביכורי הגידולים שמצמיחה הארץ. ממש כפי, שלמיטב הבנתם, חגגו אותו לפני גלותנו.

ואנו אין לנו אלא פשוטו של מקרא כדי לברר מה באמת טיבו של חג זה מראשית ציוויו. נדגיש: ברובד הפשט אין פִשרה של הספירה מיום הקרבת העומר ועניין קדושתו של יום החמישים נובעים מן התיארוך של מתן תורה. על כן ננסה להבין את עומק הדברים מספירה אחרת שעליה מצווה התורה, ומן המשמעות הכללית של המספר שבע כמבטא קדושה.

בפרשת אמור (ויקרא כג) שבה נמצא הפירוט הרחב ביותר של החג, הוא מובא כחטיבת המשך לפרשת הבאת העומר. כמבוא לשני העניינים נמצאת הקדמה ייחודית, אשר אינה מצויה אף באחד מן המועדים האחרים: כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה (שם, פס' י), מלים הקושרות את החג באופן מובהק לישיבת ישראל בארצם ולגידול יבולה. עונת הקציר של התבואה מזקיקה שלש מצוות, שיש ביניהן זיקה הדוקה: הבאת עומר שעורים למקדש ממחרת השבת, והבאת שתי לחם מביכורי החיטים בדיוק חמישים יום לאחר מכן, תוך ספירת הימים והשבועות, כמצוה בפני עצמה. שלש מצוות אלה מעניקות לעונת הקציר עוגן משלש של קדושה.

מספרם של הימים ושל השבועות הנספרים מיום הבאת העומר מהדהד בבירור את הספירה המתקיימת בשנים: "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה" (ויקרא כה). זמנה של ספירה זו - של השנים - הוא בחודש השביעי, כדברי המשנה: "באחד בתשרי ראש השנה לשנים " (ראש השנה א, א). ואילו ספירת הימים, לקראת שבועות, מתחילה בחודש הראשון, שהוא השביעי לתשרי. לפנינו אפוא שתי מערכות ספירה מקבילות, האחת במיקרו – בימים, והאחרת במקרו - בשנים. ושתיהן מובילות אל הקודש. בסוף ספירת הימים: "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש" (ויקרא כג: כא). ובסוף ספירת השנים: "וקידשתם את שנת החמישים שנה...  כי יובל היא קודש תהיה לכם" (שם, כה: י, יב). שתי הספירות קשורות לעולם החקלאי, דהיינו לממד הארצי. ושתיהן קושרות באופן הדוק את הארץ, ארץ ישראל, אל קדושת הזמן. פתיחת הפרשיות זהה: כי תבואו אל הארץ, וסיומן בקידוש של יום או שנה ובאיסור מלאכה החל בהם. ביום החמישים: "כל מלאכת עבודה לא תעשו" (כג: כא). ובשנת החמישים: "יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה" (כה: יא).

שנת החמישים היא לבדה קודש, מכל השנים. וזאת לאחר ספירת שבע שמיטות. אמנם גם בשנת השמיטה נאסרו עבודות האדמה, והבעלות הפרטית על היבולים פוקעת, אך השנה איננה קודש כמו היובל. שנת החמישים היא שיאה של הספירה. בשנה זו מגיע ערך החרות - החרוז בתורה כחוט השני -  למימושו המלא והעילאי: "וקראתם דרור בארץ". ובשנה זו מגיעה ההכרה בכך ש'לה' הארץ' לביטוי עליון. כך, על-ידי בני ישראל, הקושרים את ארץ ישראל לאדוני השמים והארץ, מתגשם במלואו החוט המשולש של הקדושה: ארץ, אדם, שמים?. וספירת בית הדין, שנה אחר שנה, נועדה, כפי הנראה להחדיר את ההכרה שזה הכיוון אשר אליו יש לחתור במשך כל השנים.

על-פי דגם זה, יש לצפות שאף ספירת הימים מיום הקרבת העומר תבטא ציפיה למימוש עילאי של הקדושה הבאה לביטוי בארץ. ציפיה שתבוא על ביטויה ביום החמישים. מה יש בו אפוא ביום החמישים – ברובד הגלוי והמפורש של התורה - שיכול לענות על ציפיה זו? כידוע, הנפת שתי הלחם והקרבתם הם העומדים במוקד החג בתורה, ובגינם הוא נקרא חג הביכורים. בניגוד לשעורים של העומר, המובאים גרוסים, באופן שאינו רחוק מצורתם הגולמית, ביכורי החיטים המוקרבים בשבועות מובאים בצורתם המעובדת, הגמורה, מעשה ידי אדם. הנפת העומר בבית המקדש התירה אכילה מן התבואה החדשה בכל הארץ. אולם הקרבת לחם הביכורים, המייצג תהליך אנושי שלם של הוצאת לחם מן הארץ, היא, היא שהתירה במקדש הקרבת מנחה מן התבואה החדשה, אף מן השעורים [מנחת קנאות]. שתי הלחם, ולא העומר, הם המוגדרים כ"מנחה חדשה לה'" (במדבר כח: כו). וכפי שמנסחת זאת המשנה: "העומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש" (מנחות י, ו). שתי הלחם, המובאים משדות ישראל – "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה" (ויקרא כג: יז) - סוגרים אפוא את מעגל הקדושה. את העומר הביאו למקדש, בדומה לדין הכללי של בכורות או ביכורים המוקדשים לה', כהבעה של הכרה במקור הטוב ורצון להתברך ממנו. כעין אמירת ברכה, המתירה לאכול מעולמו של הקדוש-ברוך-הוא. אולם, בהבאת הלחם מתרחש תהליך הפוך, מבחינה מסוימת. הפעם ישראל הם המחדשים - וייתכן אף לומר: המקדשים - במקדש. בכוח הלחם המובא על-ידם והמוקרב בחג, יהיה ניתן מעתה להקריב מנחות מן היבול החדש וכן להביא ביכורים מכל שאר שבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל. כך, בעוד שבתחילת התהליך - בהקרבת העומר - מוקרן אור הקדושה מן המקדש חוצה, אל הגבולין, הרי שבסופו ההקרנה היא מן החוץ פנימה, מתוך ישראל אל המקדש, באמצעות גידולי הארץ המובאים אליו. כך נסגר מעגל הקדושה משני כיוונים. ובאופן זה מהווה חג השבועות, כמו היובל, נקודת שיא בקשירת הקדושה בין שמים וארץ על-ידי ישראל.

בהמשך מהלך הבאת הביכורים, כאשר כל יחיד יביא למקדש את ביכורי הפירות שבהם נתברכה שדהו, ייסגר אף המעגל ההיסטורי. מביא הביכורים יגולל לפני הכהן את קיצור תולדות האומה, מ'ארמי אובד עמי', דרך יציאת מצרים ועד למתן ארץ ההבטחה לישראל. ובהניחו את הטנא יכריז: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'" (דברים כו: י). מן הדברים יוצא שאין בהבאת הביכורים למקדש רק משום הבעת תודה. אלא הם בגדר של הגשמת ההבטחה ההיסטורית ומימוש הייעוד הא-לוהי של עם היושב בנחלתו - נחלת ה' - וחי חיים טבעיים תוך זיקה קבועה אל הקודש. הזיקה בין ארץ ישראל לבין מוקד הקדושה מתממשת באמצעות העם המביא מידי שנה מיבולה אל המקדש. וכך מנסחת זאת המשנה: "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה, שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאים כן מכל הארצות" (כלים, א, ו). שתי הלחם הם במעלה הגבוהה והמרכזית ביותר בשלישיה זו. בעוד שהעומר מסמן את נקודת ההתחלה של הספירה, והביכורים את המצווה הפרטית שיש לקיים לאחר הקרבת שתי הלחם, יום החמישים מסמן את שיאו של התהליך. יום הקרבת שתי הלחם הוא מקרא קודש. הלחם המוקרב בו הוא מנחת הביכורים של העם מארצו. מנחה זו אכן זוכה למעמד חשוב ביותר. מלבד כל שאר הקרבנות המוקרבים בחג, להנפתו ולהקרבתו של הלחם נלווה קרבן שלמים, בדומה לקרבן השלמים הנלווה ללחם קרבן התודה של היחיד. אולם זו הפעם היחידה בשנה שבה מוקרבים לחם וקרבן שלמים של העם, כציבור. וזהו קרבן השלמים האחד והיחיד המוגדר כשלמי ציבור. לכן, בניגוד לכל שאר קרבנות השלמים, הנחשבים לקודשים קלים, קרבן שלמים מיוחד זה שייך לקודשי הקודשים, כנאמר: "קודש יהיו לה'" (ויקרא כג: כ). והוא מעיד על המעמד הנשגב והמשמעותי של הקרבת שתי הלחם במקדש על-ידי ישראל.

עם כל זאת, מעגל הקדושה לא יכול להיות שלם ללא קידוש חיי המעשה במצוות שבין אדם לחברו. הזיקה אל הקודש חייבת לכלול חיים חברתיים המושתתים על הציווי 'קדושים תהיו'. תכליתה של שנת הקודש - היובל, להניח תשתית חברתית מחודשת אשר תאפשר יותר צדק ושוויון. ואל ציווי היובל מתלווה ציווי לנהוג ביושר כל הימים: "כי יובל היא קודש תהיה לכם... וכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו איש את אחיו" (כה: יב, יד). במקביל לשנת החמישים, אף יום החמישים הוא מגדלור של קדושה אשר לאורו אמורים להתנהל חיי המעשה. ולפיכך הציוויים הבאים בסוף תיאור חובות היום הם חלק אינטגראלי ממצוות החג: "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם...ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' א-לוהיכם" (כג : כא-כב).

לסיכום, דומני שהמלבושים והקישוטים הרבים, המרהיבים, שהולבשו על כלת השמחה, עמעמו לא במעט את זוהרה העצמי, העוצמתי. גם בימים שבהם עדיין אין לנו בית-מקדש יש לזכור ולהזכיר שמעמד מתן-תורה, שקשה להפריז בחשיבותו, הוא אך שלב בדרך למימוש חיי תורה וקדושה מלאים בארץ ישראל. ולזאת עלינו לתת את לבנו בחג זה.