"מגילת רות - כמו אקורדיון שעושה מנגינה מן המלא והריק" (י.עמיחי)

על שתי נשים אבודות שהצליחו למלא את ריקנות חייהן על ידי הנתינה ל"אחרת". נשים שמלמדות אותנו את סוד ההתמלאות גם כשנדמה שהכל אבוד.

מגילת רות היא לכאורה אידיליה קסומה, שראשיתה בסיפור על משפחה שנטשה בשעות משבר את הספינה השוקעת, אך בגלות הרע מזלם ונותרה רק ואם המשפחה לבדה. והנה, נפסק הרעב ביהודה והאישה הגלמודה מחליטה לחזור לבדה ארצה. באופן מפתיע מגיעה אתה גם כלתה המואביה וזו האחרונה לוקחת את נטל הפרנסה על עצמה וזוכה לחסדו של אחד מעשירי בית לחם הפורס עליה ועל חמותה את כנפיו המגוננות. אם המשפחה מתאוששת,  מגלה יוזמה שמביאה בסופו של דבר לחתונת הכלה עם בעל השדה העמיד. כל הקהילה מברכת אותם בשמחתם ולא רק בן נולד  לסבתא המאושרת שינחם את בדידותה, אלא שנכדו הוא דוד מלך ישראל בכבודו ובעצמו!  המגילה נפרסת לפנינו בצבעי שדות החיטה המזהיבים, בין מילות הברכה של בעל השדה ("ה' עִמָּכֶם") לברכת הקוצרים יראי ה' ("יְבָרֶכְךָ ה' "). לפנינו, אידיליה חקלאית ומשפחתית, שלווה ומתוקה, המשמחת את לב הקוראים.

היטיב לתאר את השלווה יוצאת הדופן שבמגילת רות המשורר יצחק שליו בשירו  רוּת:

קוֹל נְהִי תַמְרוּרִים מִנְּבִיאִים אַחֲרוֹנִים עוֹד נִשְׁמָע בָּרָמָה / עֲגוּמִים עוּגְבֵי תְהִלִּים וְתֻפֵּי תְרֵיעָשָׂר  - עֲמוּמִים. / אַף קוֹל חֶרֶשׂ אִיּוֹב בְּגָרְדוֹ מְנַסֵּר וְהוֹלֵךְ -  / וּלְפֶתַע: / דְּמָמָה./ נֹעַם.
אֵין מַטִּיף וּמוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר, / אֵין זוֹעֵק מֵעָצְמַת מַכְאוֹבָיו. / רַק הָאִישׁ מְבָרֵךְ - "ה' עִמָּכֶם!" /וְעוֹנִים - "יְבָרֶכְךָ ה'!" /וּמְלַקְּטִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים /  וְטוֹבְלִים אֶת הַפַּת / וְצוֹבְטִים הַקָּלִי -  / אִם יָפָה הַמְלַקֶּטֶת דַּיָּהּ./ וְעָשְׂתָה כְּאֵיפָה שְׂעוֹרִים...
אֵין כֹּהֵן לְהַכּוֹת בַּכִּיּוֹר / וְנָבִיא - לְהַכּוֹת בַּלָּשׁוֹן.
כִּי יָשָׁר כָּל-הָעָם הָעוֹבֵד. / לֹא-תִדַּד שְׁנַת-אִכָּר בַּלֵּילוֹת / בִּלְתִּי-אִם תְּעִירֵהוּ אִשָּׁה / וְרֵיחָהּ - רֵיחַ קַיִץ מָתוֹק...
וְרֵיחַ קָצִיר, וּבָשְׂמַת הַשְּׁדֵמָה... / יוֹשְׁבִים הַזְּקֵנִים / וְגוֹאֵל הַגּוֹאֵל. / אֱלוֹהַּ - נוֹתֵן הֵרָיוֹן, / הַשְּׁכֵנוֹת - קוֹרְאוֹת שֵׁם לַיִּלּוֹד.
וּכְמוֹ אִישׁ לֹא עֻנָּה עוֹד בָּאָרֶץ וְאִישׁ לֹא שָׁפַךְ דְּמֵי אָחִיו, / וְקַיִן, אַחְאָב וְאִיּוֹב - לֹא הָיוּ מֵעוֹלָם. / וּכְמוֹ נָח הַתָּנָךְ הַגָּדוֹל מֵעָמַל נְבִיאָיו וּמְלָכָיו / וְאֶל שְׂדֵה-הַלַּחְמִי כְּמוֹ יָרַד לִרְאוֹת אֵיךְ יִקְצְרוּן. וְאֵיךְ / בֹּעַז מוֹלִיד אֶת עוֹבֵד וְעוֹבֵד - אֶת יִשַׁי וְיִשַׁי אֶת דָּוִד...

אכן, זוהי התחפושת הפסטורלית שעוטה עליה מגילתנו. אין בה נהי תמרורים, לא קולות מלחמה ושבר, ולא מאבקי נביאים בעם קשה עורף. יש בה סיפור משפחתי קטן עם הפי-אנד משמח.

אך זוהי רק התחפושת. מתחת לשלווה  הפרוסה על שדות השעורים והחיטים מצוי סיפור של שכול וכאב. מתחת לכל השפע הכפרי, מתגלה לעיננו סיפור על זרות, בדידות, אומץ לב נדיר ויחסי אנוש שמאירים את אפלת הגורל.

פסוקי הפתיחה (פרק א', א'-ה')  מתארים את טבעת חנק הבדידות והשכול ההולכת ומתהדקת סביב צווארה של נעמי, האישה נותרת ללא אשהּ, ללא בניה, ("וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ") זרה, מוכת שכול ואובדן בארץ זרה, בשדה לא לה. לא צריך דמיון עשיר כדי לתאר את רוחה השבורה של נעמי והיא אכן מעידה על עצמה כמה וכמה פעמים במהלך הפרק כי היא מרגישה מקוללת: בדבריה אל רות וערפה - "כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד ה' (פס' י'ג) ובדבריה אל השכנות המתרגשות משיבתה המאוחרת לבית לחם - "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַה' עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי (שם, פס' כ'-כ'א).

חווית ריקנות נוראה אופפת את נעמי, וכל שהיא מבקשת זה לשוב לארצה, להתכנס בקללת בדידותה ולמות בארץ היחידה שהייתה לה פעם בית אמיתי. והנה כאשר אנו מעיינים בפרק א' מסתבר שרוב פסוקיו מוקדשים לניסיונות השכנוע של נעמי את ערפה ורות לשוב לעמן, לבית הולדתן. משום שסיכויי השיקום שלהן בבית לחם אפסיים. הן לא משתכנעות בניסיון הראשון ולא בשני ונעמי מגייסת את כל כוחות הרטוריקה והשכנוע שלה כדי שהן תשובנה "אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ" (שם, פס' ח'). נעמי שמרגישה רדופה ומקוללת צריכה בשעה זו לגייס את שארית כוחותיה ולשכנע את כלותיה לעזוב אותה.

וכל כך למה? הרי מה ישמח את נעמי יותר מאשר הצטרפותן של  שתי נשים צעירות אלו? כלותיה האהובות מבקשות ללוות ולסעוד אותה בדרכה האחרונה ובשיבה המבוישת למולדת? אך למרבה הפלא תגובתה של נעמי שונה. במקום לחבק אותן ולהישען על טוב ליבן וכוחן, בוחרת נעמי לסלקן. והיא מגייסת את כל כשרונה לשנע אותן לעזוב אותה ולהתחיל חיים חדשים.

נעמי חושבת עליהן. לא על עצמה. יכולתה של נעמי שמרגישה מקוללת, "מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'" שלא להשתבלל ברחמים עצמיים, אלא לחשוב על עתידן של כלותיה - לחשוב על ה'אחרות', זוהי המחווה האנושית המרגשת ביותר במגילה והיא גם הסמל לבאות:

אם נעמי עסוקה בכלותיה, אזי רות עסוקה בכאבה של נעמי, באהבתה איננה מוכנה לוותר והיא מגיעה אתה לבית לחם, וביום שלמחרת יוצאת ללקט  בשיבולים. ואל יהי הדבר קל בעיניכם, הרי כמואביה, היא אישה זרה ללא מעמד חוקי וללא הגנה, והיא צפויה לסכנת הטרדה בשדה הקוצרים. אבל אז נחלץ בעז, בעל השדה, שמחליט להגן עליה מפני המטרידים כאומרו "הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ" (פרק ב', פס' ט').

רות תלקט בחריצות מדהימה ותמלא את ריקנותה של נעמי, לא רק בפת לחם, אלא גם בפת של דאגה ומסירות. מלאות זו של נעמי כמו תגלוש מעליה והיא שוב תמצא עצמה חושבת על ה'אחרת', על רות: "הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ" (פרק ג', פס' א'). ורות? אחרי לילה רב תהפוכות, אחרי שהתקווה לחסות ולפרי בטן הולכת ומתממשת, אחרי שבעז נשבע לה "וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה' " (שם, פס' י'ג) ואחרי שבעז מילא את מטפחתה בשעורים, תסתכל בעיניה של חמותה ותאמר: "שֵׁשׁ הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי  כִּי אָמַר (אֵלַי) אַל תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל חֲמוֹתֵךְ" (שם, פס' י'ז).

מתנותיה של רות ניתנות לנעמי, לזו שכל מחשבותיה בשבילה ולהפך. ולכן בפרק האחרון לא נתמה עת נקרא את הפסוק המוזר: "וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי" (פס' י'ז). כי יכולת הנתינה של גיבורות סיפורנו הקטן כה עמוקה, עד שגם רות ראתה בבן ממשיך לחמותה, ממשיך לזו שבעת משבר ושכול הייתה עסוקה במחשבה עליה ועל גיסתה, ממשיך לזו שדאגה לה ל"מָנוֹחַ" למען ייטב לה. רות איננה עסוקה רק באושרה ואהבתה, אלא היא עסוקה במילוי חיקה הריק של נעמי בפעוט מתוק שיהיה לה "לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ" (פרק ד', פס' ט'ו). היא מתמלאת בנתינתה לזולתה.

לא אידיליה מתקתקה אפוא לפנינו, אלא סיפור על שתי נשים אבודות שהצליחו למלא את ריקנות חייהן על ידי הנתינה ל'אחרת'. נשים שמלמדות אותנו את סוד ההתמלאות גם כשנדמה שהכל אבוד, כדבריו היפים של עמיחי:

"ונעמי שאמרה, אני מלאה הלכתי וריקם השיבני

אדנ-י, ידעה הכל על תהליך הריק והמלא

על בניה שמתו ועל אנקת רחם מתרוקן

כמו אקורדיון שעושה מנגינה מן המלא והריק..."

מגילת רות כביכול אומרת לנו, מהפכות גדולות לתיקון החברה מתחילות בצעד הקטן של כל אחד ואחת מאיתנו. היכולת לחוש את כאבו של ה'אחר'  או ה'אחרת' -  היא, היא ראשיתו של התיקון החברתי.

לא פעם נוכח העוולות והרוע שאנחנו נחשפים להם בכלי התקשורת אנחנו נאנחים בייאוש ואומרים: "כמה נורא, איך התדרדרנו..." ומעבירים ערוץ ... מגילת רות אומרת לנו: שינוי מתחיל באדם הקטן. בי. בך. בנו.