שבת דורשות טוב -  פרשת במדבר, המתארת מעין ליל חנייה במסעם של בני ישראל, המוקדש למנייה וסדר לקראת המשך המסע היא נקודה בזמן בו אנו ניצבות במסע שלנו לעבר ארץ חפץ שבה תורה נשית ומנהיגות רוחניות הן לחם חוק.

גם בשבת זו נשהה עם בני ישראל במדבר אך מבלי שנחזה באירוע של גילוי גדלות ההנהגה, מבלי שתלונות יעלו מן הקהל כי הדרך ארוכה והתנאים קשים, מבלי שיהא איום מבחוץ.

השבת, בני ישראל ממשיכים את השהות במדבר, כחלק מן ההליכה בדרך ונדרשים למנות את הנוכחים כולם ובראשם הנשיאים ואף להסדיר את אופן חנייתם בארבעה מחנות והטלת האחריות על שבט לוי בשימושם את העם ובשימושם במשכן משלימה את המניה כולה.

אכן, זוהי איננה שבת של מסע במדבר אלא, מעין עצירה לשם יצירת סדר, הסרת נשימה והבטחה לקראת המשך ההליכה בדרך, לקראת הקמת המשכן, אגב התקדמות בתנאי המדבר לשם הגעה אל ארץ חפץ.

בנוהג שבעולם כך היו הדברים: "וְאִתְּכֶם יִהְיוּ, אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה--אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית-אֲבֹתָיו, הוּא" (במדבר, א', ד') - גברים נמנים כראשי משפחה, גברים נמנים כראשי שבטים ומשמשים בהנהגה כנשיאים, גברים נמנים כמלווי העם וכמשמשים בקודש.

השבת נבקש לומר "ואיתכן תהיינה", אף הנשים נוכחות ושותפות.

כשהייתי ילדה, לא היו לי רבניות.

כלומר היו, אבל תואר הרבנית ניתן למי שהייתה אשתו של הרב. כמובן, היו מורות בבית הספר. הן ידעו תורה ואף עולם רחב. אבל הסמכות התורנית, הדמות אליה נושאים עיניים, האידאל לשאוף אליו - היה הרב. מנהל בית הספר.

דברי התורה בבית הכנסת הועברו על ידי גברים, הם היו מקור הסמכות והידע, ושאלות הלכתיות הופנו לגברים ואליהם בלבד, גם בנושאים האינטימיים והרגישים ביותר.

מי שחיפשה דמות רבנית נשית, בעלת שיעור קומה בפני עצמה ולא מנישואין, התקשתה למצוא. הסתכלה ימינה, הסתכלה שמאלה, והנה היא בארץ ציה.

שבת "דורשות טוב" מתקיימת זו השנה הרביעית והשנה, בפרשת "במדבר".

יש בזה יופי: כי במובנים רבים גברים ונשים בעולם הדתי מצויים ומצויות במסע אבל – אחר. במובנים מסוימים אפשר לומר שאנחנו לא רק במרחב שממה – כבר הגענו לכמה נאות מדבר, אך, הדרך ארוכה עוד.

מעולם בו משא התורה ומשא הקהילה, הונחו על כתפי הגברים בלבד,  העפלנו לעבר מסע משותף, אנחנו יודעות ויודעים למנות את הצעדים שכבר נצברו, מאירים פנים לנוכחות ולא רק לנוכחים, נושאים יותר ויותר במשותף את השבטים כולם ואת המחנות.

מי שמצויות ומצויים בלב העשייה של נשים בתוך עולם התורה חשים כי המדבר כבר לא שומם והדברנו מעקשים רבים. ודאי, החסמים עוד מרובים, אבל נדמה שוויתרנו על העיוורון ביחס לנוכחות שמבקשות להיפקד ולשמש יחד – כל זה מתקבץ לכדי הליכה של בית יעקב ובית ישראל במשותף. במדבר רחב הידיים יש כבר פיסות של ארץ זרועה, שאנחנו הולכות ומדשנות, זרעים נזרעים, נבטים וניצנים נראים.  זו איננה נקודת בראשית בהנכחת נשים בעולם הדתי, ההווה נשען על גבי דורות קודמים שנלחמו עבור השמעת הקול והעמידו תלמידות הרבה שהן דורשות הטוב עתה. ההווה מאפשר עתה קולות נוספים אל תוך הווי היומיום הדתי, כשמפנים להם מקום.

נשים היום משמשות כרבניות על שום לימודיהן ועמלן בתורה. לא כי שעתקנו את מבנה הסמכות המסורתי של  תפקיד הרב, עשיה מגוונת מתרחשת ורבנות של נשים מתקיימת ככתובת לשאלות, לעצות, לבינה בשל צבירת ידע ובחירה להיות עבור הקהל. לנתיבים במסע הזה אפיונים שונים, אבל כשמתבוננים ומתבוננות יחד במקום בו אישה לומדת, פועלת ותורמת לעולם התורה – קשה שלא לשמוע את הקול ואת הלחן השזור בכך: נשים דורשות טוב.

השבת כ-200 קהילות ובתי כנסת בארץ יארחו נשים -  מקצרין שבגולן  ועד כרמים בדרום על מנת לשמוע מהן דברי תורה וטעם ולקיים שיחה מתוך נוכחות נינוחה.

יותר ויותר נשים למדניות, רבניות, מורות הלכה, דורשות תורה, דורשות טוב, נכנסות בשערים.  יותר ויותר קהילות מבקשות את קולנו ואומרות: "השמיעיני".

שערי הארץ המובטחת נפתחים ואחרי שנים של סיפורים, כמיהה והתבוננות, אנחנו נכנסות פנימה בפשטות, בשותפות. ואיתכם, אנחנו.

---

הרבנית שרה סגל-כץ, תדרוש השבת בפרדס חנה.

שרה סגל-כץ היא מורת הלכה, בוגרת תכניות הלכה שונות ובעלת מ"א במחשבת ישראל ובוגרת תכנית "רביבים".

מרצה במרכז "יהל", מדריכת כלות וזוגות כהכנה לחיי נישואין ובמהלכם, במסגרת מרכז "גלויה".

בלנית מתנדבת ופעילה בקבוצת "אדוות", מתנדבת בארגון "קולך" ועורכת חופות מטעם "חופות".

כותבת ומפרסמת שירה, פרוזה ומסות ועוסקת רבות בחיבור ובקונפליקטים במפגשים בין הלכה ופמיניזם.

נשואה ואמא לשלושה.

קראו עוד באתר האישי של שרה.