שבת, אחים ואחיות

השבוע הסתיים הדף היומי במסכת שבת, ובכל הארץ חגגו נשים ואנשים את אהבת הלימוד. חמוטל שובל, תוכנית למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום כותבת במיוחד לקולך. 

מה עושים אם תינוק בוכה מחזיק בידו אבן או מטבע בשבת? מרימים אותו? עם המוקצה? או משכנעים אותו להניח את האבן ורק אז מחבקים אותו?

מסכת שבת לא נזקקה לשירותיה של סופר נני, היא הסתדרה מצוין: מסביר רבי ינאי בדף קמא שמותר להרים את התינוק, כי מדובר בתינוק "שיש לו גיעגועין על אביו". 

למרות המורכבות ההלכתית של בעיית המוקצה, הנימוק הרגשי, הגעגוע, מכריע פה את הכף, והאב ירים את בנו.

הרגישות הזו, בסוגיה הזו וברבות אחרות, בנתה, יחד עם עיסוק מדוקדק במידות, בסוגי הוצאה ובמלאכות השונות – מארג מרהיב שכולו מסכת שבת. הגמרא ירדה לפרטי פרטים של המלאכות השונות, ובד בבד המריאה עוף לעקרונות גדולים – מה ראוי לעשות בשבת ומה לא ראוי, גם בחדרי חדרים.

בשבוע שעבר נפרדנו מהרב שטיינזלץ, שבזכות מפעל חייו, נשים רבות הצטרפו בשנים האחרונות בכלל, ובסבב האחרון בפרט, ללימוד הדף היומי. היכולת לצלוח את מכשולי הארמית והפיסוק התאפשרה לרבות מאיתנו בזכותו: הוא איפשר לנו לפתוח את הגמרא ולא לטבוע בתוכה. ללמוד את הרעיונות, ולא לשבור שיניים בתהליך ההבנה הבסיסי.

העובדה שרבות יושבות בוקר בוקר, או ערב ערב, ולומדות את הדף היומי, בתוך אלפי הלומדים הגברים, היא לא פחות ממהפכה. בתוך שבע וחצי שנים יזכו אלפי נשים ללמוד את פס הקול הבסיסי של עולם ההלכה – הגמרא. הן לומדות לבד, שומעות שיעור, או לומדות בחברותא, ויכולות להיות חלק מן השיח הזה. אל סדר היום שלהן נכנס, בין שלל העיסוקים והמחויבויות, גם הדף היומי.

בסיום המסכת שערכה השבוע הרבנית מישל פרבר, מ"הדרן", אמרה לה אחת הנשים "הפכת להיות פס הקול של הבוקר שלי".

בפתיחת מסכת עירובין אני מחזקת את ידי הלומדות, להמשיך לשחות ולא לטבוע, גם אם לפעמים נראה שמרוב מבואות, בתים וחצרות, קשה לראות את המרחב התלמודי.