לפי שהנס נעשה בידי אשה

Hanukkah miracle done by Judith

המאמר דן בסיפור יהודית המובא בספרות החוץ מקראית. סיפורה של יהודית משמעותי משום שעל פי הרמ"א, חייבת אישה בהדלקת נר חנוכה מאחר והנס נעשה בידי אותה אישה, יהודית. מיהי יהודית ומה עשתה שזכתה שטעם המצווה יהיה על שמה.

ספר יהודית, מהספרות החיצונית לתנ"ך, מעניק לנו זווית נשית לבחינת חג החנוכה

להלכה, נשים חייבות בהדלקת נר חנוכה לפי שגם נשים היו באותו נס. "ונוהגות הנשים, שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות" (שו"ע סי' תר"ע ס' א'). והסיבה שהנשים מחמירות יותר, מפני שהייתה גזירה קשה על בנות ישראל שכל בתולה הנישאת תבוא לפני הטפסר תחילה. וסיבה נוספת, מפני שהנס נעשה בידי אישה. "נוהגים לעשות סעודת מצווה ולאכול גבינה, לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב" (רמ"א על שו"ע שם בהג"ה). ומרחיב המשנה ברורה (שם, ס"ק י'): "יהודית הייתה בתו של יוחנן כהן גדול והאכילה לראש הצוררים גבינה לשכרותו וחתכה את ראשו וברחו כולם".

ספר יהודית מהספרות החוץ מקראית, נכתב, ככל הנראה, בידי יהודית יווני או בידי יהודי פרסי, להלן מובא סיפור מעשה יהודית, תוכך בחינת המעשה במעשה גבורה נשי והעמדת קווים לדמות הגיבורה.

ספר יהודית

ספר יהודית מציג לנו אישה אלמנה המפורסמת ביופיה ובצדקותה. היא עשירה מאוד ובעלת רכוש רב, ועם זאת מנהלת אורח חיים פשוט עד סגפני. הימים הם ימי רדיפות בהם מטיל הולופורנס שר צבא אשור, מצור על העיר בתוליה היהודית, שמסרבת להיכנע לו. כשהמצור נותן את אותותיו והרעב והצמא גוברים, מחליטים ראשי העיר להיכנע. בשלב זה מופיעה יהודית, שגוערת בהם ומחליטה לצאת בלוויית המשרתת שלה אל מחנה האויב. שם היא נפגשת עם הולופורנס ובחכמתה הרבה ובכושרה הרטורי המעולה, משכנעת אותו כי היא בורחת מאחיה היהודים וכי עתידה העיר ליפול לפניו. היא שוהה ארבעה ימים במחנה האויב, אוכלת ממזונה ומכליה כדי שלא תתגאל מיינם ומפתם של נכרים, ושומרת על צניעותה וטוהרתה. ביום הרביעי, כשכבר האמין בה הולופורנס וחמד בלבו את יופייה, נרדם בשעת משתה היין. יהודית נוטלת את חרבו, מסירה את ראשו וחוזרת למחנה ישראל. בכך הייתה תשועה גדולה לישראל ותבוסה למחנה אשור.

לפי דעת גרינץ, שפרסם מהדורה עברית של ספר יהודית, מרבית האירועים המתוארים בספר התרחשו בתקופה הפרסית. מחבר הספר היה בן התקופה ומאימת המלכות החליף שמות של מלכים ועמים בשמות סמליים. מאוחר יותר השתלשל הסיפור בגרסאות שונות בקרב היהודים ויוחס לימי החשמונאים (ראו באנציקלופדיה העברית).

יהודית מוצגת כנושאת חן בעיני כול רואיה, יופייה וחכמתה מעוררים השתאות במחנה ישראל ובמחנה אושר, "כי מי יבוד לעם אשר לו נשים כאלה" (י', יט). היא משכרת ביופייה ומבלבלת בחכמתה את כל מחנה אשור. השתוממות זו מלווה בפחד מפני כל עם ישראל. בביטחונה בה' ובנכונותה להקריב עצמה על קידוש השם, היא סוחפת גם את אנשי עירה. היא מקבלת את הסכמתם לצאת לפעולתה הסודית ודורשת שיתפללו עבורה בהכנעה ויצפו לישועה. ייחוסה בספר, כבתו של מררי בן לוי ובמסורת המובאת במשנה הברורה כבתו של יוחנן כהן גדול. מכל מקום, כמו החשמונאים, היא מסמלת את ההתקוממות האקטיביסטית תוך אמונה בה' ללא תנאי.

המצילות הלאומיות

כמו יהודית, כך יעל אשת חבר הקיני, מערימה על סיסרא, משקה אותו בחלב ונועצת את היתד ברקתו כשהוא ישן. כך אסתר, באמצעות היופי, הפיתוי ומשתה היין, וכך רות באמצעות הסיכה, המלבוש והירידה אל הגורן, משיגות את מבוקשן, פותרות את המשבר, ומצילות את השושלת המשפחתית או את עתיד עמן. השימוש ביתרון הנשי עשוי להיתפס כזול וכבלתי ראוי, אולם השימוש במוח ולא בכוח, מבלי להיטמא, תוך תמרון ותבונה, הם שהביאו להצלה ולחלקם אף ניתן ביטוי בהלכה – שנשים חייבות בהדלקה ובמגילה. מחבר ספר יהודית מצייר את דמות הגיבורה מעבר להיותה יפה וחכמה, גם כצדקת השופעת אדיקות דתית ומקפידה במצוות. כלומר, אין מדובר פה בנערה מניפולטיבית קלת דעת אלא בגיבורה לאומית. מהבחינה הספרותית, מיטיב המחבר לתאר את האלמנטים של היופי והפיתוי בצורה עדינה, התורמת לתחושת המתח והציפייה בסיפור. אין כאן תיאורים יצריים גלויים. הספר נכתב, בראש ובראשונה, כספר דידקטי חדור בתחושה של דתיות עמוקה.

ספר יהודית תורגם בתרגום השבעים בימי בית שני ולא הוכנס לתנ"ך. ספר זה הוא בין ספרי המקרא שהתקבלו בכנסייה הקתולית כאחד מכתבי הקודש. רוב הציירים והפסלים האירופאים, שציירו בימי הביניים ובתקופת הרנסנס את דמותה של יהודית, הציגוה בשני אופנים: כמלאכית או כשטנית. למעשה העריפה יוחסו כוחות על-טבעיים, המונעים על-ידי כוחות רוחניים של טוהר וזוך, כיאה לנציגת האלוהים, או על ידי כוחות רצחניים ואפלים של אכזריות, מפלצתיות ודיבור כפול, המהווים סכנה ואיום על הגבר. לעומת זאת, הציירת ארטימזיה ג'נטילסי (המאה ה-17). שלא זכתה להכרה ראויה בשל היותה אישה, ציירה את יהודית כדמות אנושית ולא סטיגמטית. היא הציגה אותה כאמיצה, נחושה וכמרוכזת בפעולתה. כאישה, הזדהתה עם מעשהיהודית ולא עם כאבו של הולופורנס. כנראה, מציינים מבקרי אמנות, שאלימות של גברים נתפסת כאקט נורמלי וכמעשה של גבורה, בשעה שאלימות של נשים, אפילו כשהיא מעשה גבורה והצלה, נתונה תמיד בסימן שאלה. קל יותר להזדהות עם סיפור גבורת דוד ערף את ראשו של גוליית, מאשר עם סיפור יהודית, כפי שהדבר משתקף מן האומנות. מכל מקום, מעשה יהודית כפי שעולה מתוך הספר, נתפס כמעשה גבורה ולא כמעשה שטן ח"ו; כמעשה של אישה צדקת, ישרת דרך, שהביאה להצלת בני עמה. מגמת הספר היא, ללא ספק, להגביר את האמונה בה' ואת האדיקות האישית, הדתית והלאומית, הספר מדריך את הקורא ביראת אלוקים ובא לחזק את לבה של אומה בזמן מצוקה ורדיפות. לאמור, ה' יגן על עם ישראל כל עוד יבטחו בו ויקיימו מצוותיו.

יהודית מוצגת בספר כגיבורה נשית, צדיקה, האדוקה בדתה, דקדקנית במצוות, אישה יפת תואר ויפת מראה, חכמה, בעלת כושר רטורי ויכולת שכנוע, עשירה, צנועה, עממית, פשוטה בהליכותיה ובלבושה, ומעל לכול – כזו שהצילה את עמה. ללא ספק, דמות מופת לנשות ישראל.