בימים ההם בזמן זה - מהו נס חנוכה?

Hanukkah then and today

חג החנוכה אינו מוזכר בתנ"ך, ובכל זאת שמונה ימים מוקדשים לו. אמנם אין בו יום טוב, אך עם רדת החשכה כל בית ובית לובש חג. המאמר מבקש לחקור ולברר איך שרד החג אף שבמהותו הוא קשור לטיהור המקדש ואף שאינו נזכר בתנ"ך, ומה הפך אותו לחג כה מקובל?

חג חנוכה שונה באופיו מחגים אחרים. מדובר בחג שאינו מוזכר בתנ"ך, ובכל זאת שמונה ימים מוקדשים לו. אמנם אין בו יום טוב, ושגרת יומו כולה חול, אך עם רדת החשכה כל בית ובית לובש חג. מצוות החג העיקריות הן הדלקת החנוכייה, ברכת "על הנסים" בתפילה ואמירת הלל שלם. בכל התפילות הנאמרות אין מזכירים את נס פך השמן, אלא את המלחמה ואת הישועה שבאה עמה, ובכלל זה טיהור המקדש וחידוש עבודת הקורבנות. את ילדותי עשיתי בסקטור הקיבוצי–חילוני, וחג חנוכה היה עשיר בטקסים, בשירים ובמשח־ קי אור ואש מרשימים. זהו גם החג היחיד שמתקיים בו יום לימודים, ולכן נחגג בבתי הספר. לדעתי אין בכך מקריות: החג עורר הזדהות רבה בקרב מעצבי דמותה של המדינה ומערכת החינוך. מעניין בעיניי לחקור ולברר איך שרד החג אף שבמהותו הוא קשור לטיהור המקדש ואף שאינו נזכר בתנ"ך, ומה הפך אותו לחג כה מקובל.

הגלות וימי הביניים

שני מוטיבים מרכזיים בונים את תכניו של חג זה: מוטיב הגבורה ומוטיב הנס. המרכזיות והיחס שבין שני המוטיבים משתנה מדור לדור על פי הזמן וההשקפה. הפיוט האשכנזי "מעוז צור" סוקר את ההיסטו־ ריה של עם ישראל ואת ההצלה שבאה לו בכל פעם מידי הקב"ה. אימוץ הפיוט הזה כחלק מטקס הדלקת הנרות מלמד על תפיסת החג כסמל להצלה של העם ממצוקותיו בכל זמן ובכל מקום, בבחינת "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם". מעניין שאצל הספרדים ובקרב עדות המזרח נהוג לומר את מזמור ל' בתהילים, "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". כאן נשמרת נאמנות לנושא טיהור המקדש והמזבח כמוטיב מרכזי. בימי הביניים הייתה הפרשה של מלחמת החשמונאים וניצחונותיהם ידועה היטב ליהודים רבים, משום שנהגו לקרוא בציבור בשבת חנוכה את מגילת אנטיוכוס שנתחברה בארמית ותורגמה לעברית, ומאוחר יותר גם לשפות אחרות (המגילה נכתבה כמאה שנה לפני חורבן בית שני).

המהר"ל ( 1605-1525 ) מלמד בדבריו (חידושי אגדות לשבת) שצירוף נס פך השמן לחגיגות בא להבליט את הצד הנסי שבאירועי החג, כדי שיהיה ברור לכל שמה שארע, כולל הניצחון הצבאי, בא מאת ה'. גם ילקוט החכמה מציין שמעשי הגבורה עלולים להביא לתחושה של "כוחי ועוצם ידי", ולכן ציוו לפרסם דווקא את הנס של פך השמן, "לומר לך כי גבורת החשמונאים כמוה כנס השמן, ושניהם כאחד מהשמים הם". בחסידות (מאמצע המאה ה 18- ) ראו בהדלקת הנרות ובפרסום הנס את עיקר החג. בנר ראשון היו רבים נוהגים לנסוע לצדיק להדלקת נרות. המגיד אברהם מחסידות טריסק הגדיל לעשות והדליק חנוכיית כסף גדולה שנדרשו כמה גרמי מדרגות כדי לעלות ולהדליק את נרותיה. נראה שבתקופת הגלות הארוכה הייתה נטייה להדגיש את הנס ואת הדלקת המנורה, ואילו החלק של מלחמת החשמונאים ביוונים התעמעם מעט. יש טוענים שמוטיב הגבורה הוצנע כדי שלא להבליט את שמחת היהודים ממפלת הגויים. כמו כן, בגולה בקהילות אשכנז היו לילות חנוכה ארוכים וקרים, וההתכנסות המשפחתית בבית צמצמה את השהות בחוץ בשעות קור וסכנה. יתר על כן, הזמנים היו קשים ושינוי לא נראה באופק, וייתכן שבשל כך בחרו להדגיש את מוטיב הנס, כציפייה קולקטיבית להתרחשות של נס גם בימיהם.

התעוררות הציונות

בסוף המאה ה 19- , עם ההתעוררות הציונית, החלו להישמע במזרח אירופה קולות שמדברים בזכות החשמונאים ורואים בהם דגם לחיקוי. בוועידת קטוביץ' הציע הרב שמואל מוהליבר, מראשוני תנועת חובבי ציון, להפוך את חג חנוכה באופן רשמי לחג כללי של התנועה. הצעתו לא התקבלה, אבל נשפי חנוכה הפכו לאירוע מרכזי באגודות הציוניות באירופה ובארצות הברית; אליעזר בן יהודה, מחיה השפה העברית, כותב בעיתונו "השקפה": "החשמונאים נטלו גורלם בידיהם, ואילו יציאת מצרים נכפתה על העם הר כגיגית… חנוכה הוא 'זמן חרותנו' ולא פסח!"; הרצל מסיים את ספרו "מדינת היהודים" במילים: "המכבים יקומו לתחיה"; הרב קוק בחנוכת בית המדרש למורים מזרחי בחנוכה תרצ"ג מדבר על היותנו בנים לחשמונאים, אך מדגיש את הצד שבקדו־ שה: "אסור לנו לשכוח את המלחמה שהייתה לנו פעם עם תרבות יוון, ושהיא לא פסקה עד היום…

חייבים אנו לזכור כי בנים אנחנו לאותם גיבורים שמסרו נפשם על שמירת הקודש"; ביאליק בשירו "למתנדבים בעם" משווה את המתיישבים לחשמונאים ורואה בהם את בני המכבים: "חשפו האור! גלו האור!… נחשפה נא שכבות האורים הרבים! הוי, בני המכבים!"; ז'בוטינסקי אומר לחייליו בלגיון היהודי בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשו־ נה: "כמו המכבים בשעתם נירשם גם אנו הלגיונרים בדברי ימי העם העברי… נוכיח לכל העולם, כי בעורקינו עוד נוזל דם גיבורנו הקדומים"; בוריס שץ, מייסד בית הספר הלאומי לאומנויות בירושלים (בצלאל היום), עיצב פסל של מתתיהו הקנאי כסמל לדור הציוני שלוחם, יוזם ומגן על כבודו. בפסל ניצב מתתיהו מעל לחייל יווני כשחרב שלופה מונפת בידו האחת וידו השנייה מורמת ומצבי־ עה. פסל זה היה המרכז של חגיגות חנוכה ב 1908- ; גימנסיה הרצליה קבעה לה את מודיעין, ערש משפחתם של החשמונאים, כאתר עלייה לרגל של תלמידיה; בתל אביב נהגו לציין את חנוכה במרחבים החיצוניים של העיר בטקסים קבועים שכללו מסרים לאומיים. הדבר בא לידי ביטוי בנאומים, בשירים, בנשפים ובתהלוכות לפידים.

השואה וקום המדינה

בתקופת מלחמת העולם השנייה מצאו עצמם היהודים במצב של חוסר אונים מול מכונת ההשמדה הנאצית. רבים מהם התרפקו על דמותם של המכבים ושאפו אל גבורתם ואל תעוזתם מול האויב. יצחק קצנלסון כותב על כך בשירו "הגיבור שבלב": "…מי אתה הגיבור? – המכבי… הכנס תוך לבבי וחיה בי!"; ב 1940- מפרסמת מרים ילן שטקליס ב"דבר לילדים" שיר תפילה שנאמר על ידי דני, ילד ישראלי שמבקש "עשני, אדוני, בין ליל – עשני גיבור חיל! …כמו מתתיהו עשני, כיהודה המכבי עשני, למדני, אדוני, למדני היות גיבור… כי אני צריך לבנות אוירון… ועליו כתוב… פה עולים יהודים אל ארץ ישראל!" מלחמת השחרור ותקומת המדינה העלו גל של יצירה, ובכלל זה שירים רבים, שבהם נקודת המוצא של המרד החשמונאי נגד הגזרות האנטי דתיות הוסבה לרעיונות החופש והדרור שעליהם נלחמו בני דור תש"ח. באחדים מהשי־ רים אנו רואים הזדהות עם דמויותיהם של המכבים, לדוגמה: "תש"ח דולקת עוד חנוכייה… אני רואה ניני המכבים… הם נלחמים נכדי בית חשמונאי מלחמת הגבורה והקדושה… המכבים של חנוכה תש"ח" (דוד שמעוני). אך בצד ההזדהות עולה ויכוח סמוי על הפרשנות של המתרחש ולמי הזכויות על הניצחון. מפורסמים שירים כמו "אנו נושאים לפידים" ו"מי ימלל", שבהם עולה ההצהרה "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור"; או עיוות הפסוק מתהילים קו: "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו" שהופך ל"מי ימלל גבורות ישרא־ ל…מכבי מושיע ופודה".


מלחמות ישראל ומפעל ההתיישבות

עם הקמת המדינה והמלחמות הנמשכות מציין הרב גורן בהיותו הרב הראשי לצה"ל שחג חנוכה כולל שני מוטיבים, האחד הוא הניצחון המלחמתי, והשני הוא הנרות המפיצים אור רוחני שקורא לחופש ולדרור. הוא משווה אור זה לאורו של עמוד האש שהוביל את בני ישראל במדבר והביא לשחרור מעול העבדות. ועוד הוא מוסיף: "ברוח החשמונאים המתעור־ רת מחדש, כבשנו כל שעל מאדמת הקודש" (מחניים לד). הרב אבינר בספרו "טל חרמונים", שיצא לאור לאחר מלחמת ששת הימים (תשנ"ט), משווה בין חגיגות החנוכה לחגיגות העצמאות של היום. ובעקבות רבו, הרב צבי יהודה קוק, הוא רואה בניצחון הצבאי, אז כהיום, נס אלוקי, נס שבו מתגלים גבורתו וכוחותיו של האדם היהודי. הוא אף מזכיר את השתתפותו של הרב צבי יהודה במצעדי יום העצמאות משום שמדובר בנשק ובלוחמים המיועדים למלחמת מצווה. מרוץ

הלפיד שמתחיל במודיעין מצוין במאמרה של פרופ' עליזה שנהר (כסלו תשמ"ג אורנים) כדוגמה לכך שחג חנוכה במדינת ישראל מתקשר לרגש התחייה הלאומית ולגבורת ישראל. ואכן, מרוץ הלפיד התקיים בקהילות רבות בארץ כחלק מחגיגות החנוכה, והתנועה הקיבוצית בכלל זה. בקיבוץ כברי החלה מסורת זו ב 1960- , כשהמרוץ הוקדש להתיישבות בגליל, וב 1980- החל המרוץ בדגניה והוקדש למפעל ההתיישבות הקיבוצי. גם בקיבוצים הדתיים נכנס מנהג זה, כשבכל שנה המרוץ מוקדש לנושא ערכי מוסרי, כגון קליטת עלייה, קיבוץ גלויות, צה"ל, ערך הנתינה וההתנדבות וכו'. יש לשים לב שהמקור למנהג זה הוא יווני–אלילי, ובסקטורים מסוימים שוללים זאת מכל וכל ורואים בכך המשך להתייוונות. ( בסדנה שהתקיימה בגבעת חביבה ( 1986 עולות כמה דילמות באשר לדרכי קיום החג. הנחת היסוד היא שיש מחויבות להוסיף לברכות המסורתיות אמירות חדשות כדי לתת לחג משמעות רלוונטית. "שתי נקודות קשות לנו: על הנסים והנפלאות שאין הם אמונתנו… ו‘שעשית‘ כלומר שהתשועות, שהמעשים, באו מידי שמים ולא מידי מעשה האדם… כבנים לחברה ציונית מגשימה שלא חיכתה לחסד ולנסים משמים, אלא לקחה את גורלה בידיה…

איננו יכולים להסכים להכרזת החג המסורתית" (אהוד רבין). בכנס עלתה הצעה להקדיש ברכה נפרדת לכל נר ונר, ולהדגיש בברכות אלה את הערכים החשובים לאותה חברה. מכאן שטקס ההדלקה מחייב הדלקה של כל שמונת הנרות ביום החג. ואכן, מנהג זה נכנס ברוב הקיבוצים. מתוך הטקסטים ששימשו בסקטור החילוני לטקסי הדלקת הנרות בולטת ההסתכלות על המכבים כמורי דרך, כדגם לחיקוי. המכבים מסמלים את השאיפה לעצמאות, את האקטיביזם, את עוצמתו של האדם ואת נכונותו להילחם על חירותו הרוחנית והפיזית. אין התייחסת למעור־ בות האל, לנס פך השמן, להשגחה וכד'. השמן והמנורה מגויסים אף הם אל מלחמתו של האדם ואל גבורתו. האלוהים בחוץ. באותה שנה (חנוכה תשמ"ג) התפרסם בעלון טירת צבי: "מפני שכל כולו של חנוכה עומד בסימן הגבורה של החשמונאים, הקפידו חז"ל שלא לקרוא לחג בשם חג החשמונאים או חג המכבים. זאת כדי למנוע הפיכת מעשה הגבורה של אדם בשר ודם לפולחן אישיות, כמקובל בעמים אחרים". הציבור הדתי–לאומי מאמץ את שירי חנוכה החילו־ ניים, אך משנה בהם את השורות הבעייתיות. למשל, במקום "על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים" שרים "אשר חולל ה' למכבים".

ועד היום

בשנות התשעים כבר אין מדברים על הגבורה הפיזית. בחלק מן המקומות נכנסות הברכות המסורתיות, והנושאים שעולים הם בכיוונים רוחניים והומניים יותר. המכבים לא תמיד נזכרים, וכשיש התייחסות אליהם, מודגש יותר המוטיב של מעטים מול רבים. גם נס פך השמן נזכר, אך עם דגשים אחרים, של כישורי האדם, כמו למשל התמדה וכוח רצון. "ולפתע הבנתי אותו מאמר מופלא: היודעים אתם נס חנוכה מהו? לא פך השמן שנמצא, אלא הכוח ששרד לחפש אותו. דומה היה כאילו נמסר סוד עתיק יומין זה לידי האדם, להעבירו כאבוקה מדור לדור" ("נס פך השמן", יעקב פרנקל). דגש רב ניתן למוטיב האור במובן הרחב שלו, הכולל את הצדדים ההומניים שבחיים. יש התייחסות לנושאים כמו קליטת עלייה, רדיפת שלום, המשכיות ומסירה מדור לדור. גם מרוץ הלפיד מרחיב את גבולותיו, והלפיד המודלק במודיעין ממשיך אל יהודי התפוצות. אורו של הלפיד מחבר בין העם היושב בארצו ובין היהודים החיים בתפוצות. מתחזקת התפיסה של עם ישראל כיחידה הכוללת חיים בארץ ובגלות, ולא רק של עם ישראל העצמאי, היושב בארצו. במדינת ישראל של תחילת שנות האלפיים – במקום שבו אנשים נלחמים כל הזמן ומחפשים דברים אחרים להיאחז בהם – התמונה מורכבת יותר.

בטקסים החילוניים יש יותר ויותר אמירות מסורתיות וקיום ההדלקה על פי ההלכה. הטקס