חוש צדק נשי על שפת היאור

על הדילמה העמוקה של יוכבד, אמו של משה, בהתמודדות אל מול גזירת פרעה. טאובה חמיטובסקי מגלה טפח מחוש הצדק הנשי בפרשה. 

עשרת הפסוקים הראשונים של פרק ב' בספר שמות מציגים את הסיפור המפורסם של הולדת משה וכיצד על אף הגזירה של פרעה הוא ניצל והתגלגל בסופו של דבר לארמון של פרעה. משה היה אמור להיות עוד קרבן של הגזירה להשליך את הבנים ליאור ושם, על שפת היאור התרחשה הסצנה המפורסמת. בכל שנה כשאני קוראת מחדש את הפסוקים הללו, אני מוצאת עוד ועוד נדבכים גלויים וסמויים הרמוזים בתוך הפסוקים. למשל, המילים הבודדות המתארות את אם היחד ש-"ולא יכלה עוד הצפינו" רומזות על הדילמה הנוראה שהייתה בבית כאשר אי אפשר כבר היה להסתיר את עובדת קיומו. היא הייתה זאת שדאגה לגידולו אך גם להסתרתו והיא זאת שבנקודת זמן "איננה יכולה". אבל היא לא מוותרת ובכל זאת מכינה לו במו ידיה תיבת גומא זעירה, עוד מרחב מוגן שישמור על הילד מהגורל האכזרי ולו לזמן קצר ואולי יגן עליו מהעולם האכזרי שבו הוא שרוי. התיבה אינה תעודת ביטוח שתציל אותו מהגזירה אבל היא הצהרה אנושית של רחמים וחמלה דווקא על שפת היאור שבו מתקיים הרצח ההמוני בצו המלך.
והאחות? התורה מתארת בקצרה כיצד היא עומדת מרחוק "לדעה מה ייעשה לו"- כמו שהיא שמרה עליו ביחד עם האימא בבית בחשאי, כך היא שומרת עליו על שפת היאור. היא אפילו לא מוגדרת כשומרת אלא רק כדי "לדעת" מה עלה בגורלו. גם אם זה לא יציל אותו, העובדה שיש מישהי או מישהו שיודע ומפקח על מעשיו