שירה חדשה

השירה היא כוח הדיבור הגבוה ביותר, היא הנבואה והיא התורה. הביטוי הראשון לכך מצוי בשירת הים, כפי שאומר המדרש שראתה שפחה על היום מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. הרבנית עידית ברטוב מדברת על הקשר בין השירה, מרים וסודה של הבאר.

בפרשתנו נסגרת יחידת התוכן הראשונה של ספר שמות, עם יציאתם של בני ישראל ממצרים. מה שנפתח בנשים הצדקניות שבדור השעבוד, מסתיים בנשים הצדקניות שבדור הגאולה, אותן הנשים שלא הספיקו לאפות את הלחם כצידה לדרך, אך הביאו עמן את התופים, כדברי רש"י- מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם נסים, והוציאו תופים ממצרים. קריעת ים סוף מסיימת את תהליך לידתו של העם, ושירת הים היא קול הבכי הראשון שמשמיע התינוק- אות חיים משמח.

השירה היא כח הדיבור הגבוה ביותר, היא הנבואה והיא התורה: וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ... הזוהר אומר כי במצרים הדיבור היה בגלות, ועם יציאת ישראל משם, נגאל גם כח הדיבור, והביטוי הראשון לכך מצוי בשירת הים, בה זכו כל ישראל לרוח הקודש במדרגה גבוהה ביותר, כאמור- ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. ועדיין, הם אינם מתעוררים מעצמם, לא נאמר: "אז ישירו משה ובני ישראל", אלא "אז ישיר משה", מכאן, שמשה שר, ואחריו שרו בני ישראל. מרים לעומתו, פונה אל העם, ומשתפת אותו בביטוי המעשי של התרוממות הרוח: וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם: שִׁירוּ לַה' כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם, ומדגיש רבי צדוק, שהתורה נוקטת לשון זכר- ותען להם, מכאן שהיא מעוררת את כולם.

כבר במצרים פגשנו את כח הדיבור שבפיה של מרים, היא פועה לתינוקות, היא שוטחת טענותיה כלפי אביה שגירש את אמה, והיא אף עמדה מול פרעה והטיפה לו מוסר, במצרים היא גם התנבאה על הולדת משה שיושיע את ישראל, והיא פנתה באומץ ובעוז לבת פרעה בהצעה למצוא עבורה מינקת. כאן אנו שומעים על שירתה ובהמשך נשמע שוב על השימוש בדיבור, הפעם באותו הכח שבו היא מצטיינת, בו היא גם נכשלת. היה זה כשמרים מתקוממת על פרישתו של משה מאשתו: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח, וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר. מרים כבר מנוסה באיש שפורש מאשתו, היא חוותה את זה בבית הוריה, והיא נחרדת לגלות שגם אחיה הקטן אינו שב לאוהל אשתו. כאן היא נכשלת באמירת לשון הרע על משה, ונענשת על כך.

עם מותה של מרים בפרשת חוקת, מתברר שהיא הביאה חיים רבים לעם ישראל לא רק בתחום הילודה, אלא גם בסיפוק הצורך הבסיסי במים: וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם, וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. מסמיכות הפרשיות למדנו שהמים ניתנו בזכות מרים, ועם מותה פסקו, נכתב במס' תענית: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה, ואהרן, ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר, וענן, ומן. באר - בזכות מרים, עמוד ענן - בזכות אהרן, מן - בזכות משה. מתה מרים - נסתלק הבאר. שנאמר ותמת שם מרים, וכתיב בתריה ולא היה מים לעדה. בארה של מרים, בשונה מן המן ואף מענני הכבוד, היא החפירה האנושית, היא העשייה העמוקה מלמטה. והמשנה מתארת, שהיא היתה מבין עשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, בזמן הלימינלי שבין קודש וחול, על קו התפר שבין מלאכה ושביתה.

מהו סוד הבאר? בבסיסה מפכה מעיין תת קרקעי נסתר, והחופר, כמו המיילדת מוציא כוחות גנוזים מן הכח אל הפועל. כמו שמה של מרים, המוסווה בפרשות הראשונות של הספר, כמו נביאותה הנסתרת בפרשות אלו (רק על הים, אנו שומעים סוף סוף כי שמה הוא מרים, ודרך אגב- היא גם נביאה), כך גם מי הבאר שהיא מספקת לעם, אינם מסופרים בפשט התורה, אלא רק ברמז, בדרש, והרבה מאד בסוד. שפת אמת (לפרשת חוקת) מחדד את הייחוד של הבאר לעומת הבור האוגר מי גשמים, לדבריו המעיין הנובע בבאר הוא נקודת החיות שנמצאת בנשמה, ממנה מגיעה ההתחדשות, והיא מקור האור החדש המאיר בשבת קודש.

לאחר הסתלקות הבאר, מכה משה בסלע, והמים חוזרים לנבוע. וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם, אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ. שירת הבאר, בשונה משירת הים, היא שירה של כל העם, מרים שלימדה את העם להאמין בגאולה בעודם במצרים, לימדה אותם לשיר על הים ועל מי הבאר. מרים נפטרה אך שירתה ממשיכה, והפעם- העם מיוזמתו קם ושר.

גילוי בארה של מרים מגיע אלינו כאמור, רק עם מותה. מות מרים הוא סתמי ואגבי, ושונה ממותם של משה ואהרון שמתו "על פי ה', שם דרשו חכמינו, כי מתו מיתת נשיקה. גם על מרים נאמר, שאף היא בנשיקה מתה ומפני מה לא נאמר בה על פי ה', שאינו דרך כבוד של מעלה. וההסבר תמוה יותר מן הקושיה. בעל האש קודש תמה על מדרש זה, וכי למה אין בזה כבוד שמים? האם מדובר במעשה גופני? והוא משיב: שהאיש הישראלי צריך לדעת שגם בשעה שהוא מתעורר באתערותא דלתתא, גם כן הוא יתברך נותן בו דעת ורצון ממעלה, כדי שיתעורר מלמטה.... שבאמת הוא יתברך המעוררו ונותן בו כח ורצון כנ"ל לעשות מעשה הטוב... נמצא לפי זה שאשה הנעשית צדקת ולומדת תורה ומקיימת המצוות, זאת היא מעשה שלה, כיוון שאינה מצווה ועושה, ואם כן לא עוררו אותה כל כך ממרום לזה. וזה אף היא בנשיקה מתה, ומפני מה לא נאמר בה על פי ה'? שאינו דרך כבוד של מעלה, היינו היא שבאה למדרגה גדולה כזו, לא היה בהתעוררות של מעלה, ורק באתערותא דלתתא, ולכולא שייך לומר- על פי ה', וכיוון שמקור עבודתה- בה הוא, וממנה נובע, לכן הבאר מקור הנובע מים חיים, מים קדושים היתה בזכותה.