דיני עבדות - מחשבות לקראת יום העגונה

עו"ד ניצן כספי שילוני על דיני עבדות בפרשת משפטים, ומחשבות לקראת יום העגונה. 

בין מעמד הר סיני לברית של בנ"י עם הקב"ה – ברית האגנות, נמנים הדינים של פרשת משפטים. הפרשה ברובה עוסקת בדיני נזיקין של רכוש.

ואולם בראשית הפרשה, לפני שהתורה דנה בנזקי רכוש ישנם כמה פסוקים (כא, א—כב) שלא נוגעים לנזקי ממון, או לפחות לא רק לנזקי ממון. הפסוקים הראשונים של הפרשה דנים בהכאת אדם וגרימת חבלה, במכה אביו ואמו, מקלל אביו ואמו, בחובל בעבד וגורם למותו, ובחטיפת איש. נראה כי כל הדינים בחלק הראשון של הפרשה, לפני הדיון בנזקי ממון, מתייחסים לפגיעות שהן לא רק ממוניות אלא פגיעות גוף  - חבלה, חטיפה, יחד עם פגיעות רוחניות/ פגיעות בנפש – מקלל אביו ואמו, חטיפת איש. נראה כי התורה ביקשה לסדר את הדינים על פי סדר ערכי: בתחילת הפרשה – פגיעה בגוף ובנפש – חבלה, הכאה, חטיפה, קללת הורים; ובהמשך סוג הנזיקין הפחותים בחשיבותם – נזקי ממון.

ודומה שגם דיני הפגיעה בגוף ובנפש, מסודרים על פי סדר חשיבותם: כך הריגת איש מוצבת לפני מכה אביו ואמו, אחריו חטיפת איש, מקלל אביו ואמו, חבלה באיש, חבלת עבד ומותו, וחבלה שמביאה למות עובר. [יש לציין כי הפסוקים המפרידים בין נזקי הגוף והנפש לנזקי הממון עוסקים בדמי וולדות – חבלה שגרמה למות העובר. זו נקודת ציון שמפרידה בין דיני הפגיעה בגוף וברוח לנזקי ממון].

בראש הרשימה של נזקי הגוף ניצבים דיני עבדים – עבד עברי, עבד כנעני ואמה עבריה. וכאן נשאלת שאלה שפרשנים התלבטו בה: מדוע דיני עבד מובאים בראש הפרשה, מיד לאחר מעמד הר סיני? ובנוסף, אם נכון המדרג שתיארנו לעיל, יוצא שבעיני התורה עבד עברי נחשב לדין החמור ביותר בפרשה. מדוע?

כדי לענות על שאלות אלה נשאל מה הוא מהותו של העבד וכיצד התורה רואה את טיבו.

הגרי"ד סולובייצ'יק בחיבורו "זמן חירותנו" רואה בעבדות עניין שיש בו שני היבטים: האחד, משפטי, והשני, אישיותי. העבדות המשפטית מבוססת על תפיסה טוטליטרית של הרכוש. כלומר שרכוש הפרט יכול לכלול כל דבר, נכסים דוממים וגם חיים, כולל בני אדם. גופו של העבד, על כל כשרונותיו וכישוריו אינו שייך משפטית לעבד אלא למישהו אחר. לכך קוראת ההלכה "קניין ממון". הגוף של העבד קנוי לאדון כמו כל נכס אחר. ההיבט האישיותי מתבטא בכך שהעבד הוא בעל אישיות מוגבלת משום שהוא כפוף לאדם אחר, ועל כן חל עליו "קניין איסור". קניין איסור משמעותו שבעצם קנייתו של העבד חלים עליו איסורי חיתון שונים, כי הוא כבר לא שייך לקהל כמו כל יהודי אחר. ההלכה פוסלת את העבד לעדות, כיוון שלא ניתן לסמוך על התרשמותו, הוא אינו אמין בעינינו כי נפשו אינה חופשית. בשל הכפיפות שלו לאדון, חופש הבחירה שלו נפגם, היצירתיות שלו נעלמת והוא רואה את המציאות בצורה מעוותת. עבד שכפוף לאדונו אינו יכול להיות כפוף לזמן, ולכן ההלכה פוטרת אותו ממצוות עשה שהזמן גרמא (יש להעיר שהרב סולובייצ'יק מבקש ליצור הבחנה בין הפטור לנשים לפטור של עבד כנעני שיש שישתכנעו ממנה). מכאן שהעבד אינו יכול להיות יהודי  שלם שכפוף לבוראו באופן בלעדי.

דברי בעל העקידה עשויים ללמד אותנו על הקשר בין חירות לעבודת השם: "החירות והחופש דבר נכסף ונאות לכל בעל שכל, אך ההשתעבדות וההכנעה אל אשר יחויב הם חירות, כי החירות והחפשיות האמיתיים הם ההשתעבדות למי שראוי לו, כגון המלך כשהוא נשמע לתורה ואז הוא בן חורין".[1]

ואם נחזור לשאלתנו – מדוע התורה פתחה בפרשת העבד העברי והכנעני ומדוע ייחסה לו חומרה יתרה כשהציבה אותו בראש רשימת הנזקים הנפשיים והגופניים, נראה שהדברים ברורים.

המדרש בפסיקתא זוטרתא ((לקח טוב) שמות פרשת משפטים פרק כא) אומר דבר נפלא, שעונה על השאלה. המדרש קובע כי החירות היא יסוד חשוב וחיוני בעבודת ה', ולכן דיני עבד עברי וכנעני, המהווה מצב המנוגד לחירות, הובאו בתחילת הפרשה:

"פתח במשפט עבד עברי, לפי שהיו עבדים במצרים ופדאם הקדוש ברוך הוא ונתן להם חירות, לפיכך צוה את ישראל בראשונה שלא לשעבד איש באחיו בפרך, ולא לשעבדו לדורות, כי אם עד השנה השביעית, שנאמר כי עבדי הם אשר (הוצאתים) [הוצאתי אותם] מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד (ויקרא כה מב), לפיכך פתח במשפט עבד עברי".

מיד לאחר מעמד הר סיני, שבו קיבלו עמ"י את התורה. הם קיבלו את התורה ואמרו "נעשה", בסוף פרשת משפטים אמרו "נעשה ונשמע". אדם שמקבל את התורה ומתחייב לעשות, חייב להיות במצב של חירות. אם יש לו אדון, הוא לא יכול לקבל את מלכות הקב"ה.

 

החירות היא שמאפשרת את מעמד הר סיני, את כריתת הברית. ולכן התורה מדרגת את העבד בראש רשימת הנזקים שאינם ממוניים שעשויים להיגרם לאדם. הפגיעה בחירות – היא הפגיעה הקשה ביותר. לפני קללת אב ואם, לפני אדם שמקבל חבלה.

ובכל זאת, התורה מאפשרת לקיים סיטואציה של עבדות. האם התורה סבורה כי עבדות היא תופעה חיובית, או לכל הפחות נייטרלית?

ראשית: הציווי גם בפרשה שלנו וגם בפסוקים המקבילים בספר דברים שדנים בעבד עברי - פותח בתיבת "כי". ידועה הקביעה של ריש לקיש בגמרא (ראש השנה ג ע"א) ש'כי' משמש בד' לשונות: אי, דילמא, אלא, דהא. במקרה שלנו משמעותו אם. יש לציין שבכל התורה, מקרים רבים שבהם הלכה נפתחה בתיבת "כי" במשמעות של "אם" –, מצביעים על יחס שלילי של התורה אל התופעה אותה מתאר הדין, או לפחות יחס של בדיעבד: כִּ"֤י יִגְנֹֽב־אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ־שֶׂ֔ה", "כי יהיה זב" "כי תצא למלחמה"( דיני -  אשת יפת תואר), כ"ִּי־יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל בָּאֲדָמָה֙ אֲשֶׁר֩ ה' אֱלֹהֶ֜יךָ נֹתֵ֤ן לְךָ֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ נֹפֵ֖ל בַּשָּׂדֶ֑ה לֹ֥א נוֹדַ֖ע מִ֥י הִכָּֽהוּ (עגלה ערופה).

אבל מעבר לכך: התורה לחלוטין לא מוכנה לסבול קניין קבוע של עבד עברי. התורה מגבילה את העבדות ל6 שנים. מעבר להגבלה על 6 שנות עבדות, שאחריו העבד משתחרר אבל יש לו אפשרות להתנגד לכך, קבעה התורה את שנת היובל כשנת שחרור שאליה גם העבד עצמו לא יכול להתנגד, השחרור מתקיים גם על אפו וחמתו (קידושין טו). חז"ל קבעו שדיני עבד עברי חלים רק כשנוהגת שנת היובל. אפשר לשער שהסיבה לכך היא שאם אין תחנת יציאה לעבד, תחנה קבועה, אין לקנות עבדים עבריים, כי עם ישראל הם עבדי ה'. "עבדים אתם לה' אלוקיכם".

כשאנחנו חושבים על ההתנגדות של התורה לקניין של אדם, לתלות שלו באדם אחר, קשה שלא לחשוב על ההקבלה שבין התלות של העבד באדונו לדיני נישואין וגירושין בהלכה, ובפרט – בתלות של אישה ברצונו של האיש לגרש אותה.

למעשה, עיון בספרות ההלכתית מעלה כמה נקודות דמיון (או נקודות המזמינות השוואה) בין אישה נשואה ובין עבד: הלכות עבדים מרוכזות ברובן במסכת קידושין: הפרק הראשון מתחיל במשנה "האישה נקנית", והמשנה הבאה ממשיכה ב"עבד עברי נקנה". גם על העבד וגם על האישה הנשואה חל "קניין איסור" – אך לא קניין ממון - האישה נאסרת על גברים אחרים, והעבד נאסר להתחתן עם בת ישראל. הקידושין מחילים על האישה הנשואה קניין איסור ברמה חמורה ביותר. העבד הכנעני וגם האישה משתחררים בגט פיטורין, ומעניין שיש דיון ב"מנחת חינוך" לגבי עבד עברי: אמרנו שהוא משתחרר ביובל – האם השחרור הוא אוטומטי או שהיובל הוא נקודה שבה האדון חייב לשחרר את העבד? קיימת עמדה שהשחרור הוא לא אוטומטי. אמנם על האדון לשחרר את העבד, ואם לא עושה כן – בית הדין כופים עליו, בדומה לכפייה על האיש לתת גט לאישה.

 

המסקנה מהפער המציאותי, בין העובדה שהתורה מאפשרת קניין עבדים למציאות שבה ברור לנו בימינו שמדובר במעשה לא מוסרי, היא שכאשר התורה מאפשרת התנהלות מסויימת בתקופה מסויימת "דיברה תורה בלשון הווה", ואין זה מעיד שהמעשה הוא חיובי. בשלב מסויים בהיסטוריה האנושית ה"מותר" יכול להפוך ל"חטא". פרופ' תמר רוס מכנה את הרעיון הזה "התגלות מצטברת" (ארמון התורה ממעל לה, עמ' 292): "אני דוחה את ההשקפה שהתורה היא מסר קבוע ונוקשה המונחל מדור לדור כמות שהוא. תחת זאת אני מעדיפה להעמיד חזון חילופי, השאוב מתובנות השזורות בהגותם של הראי"ה קוק ואידיאולוגים מסורתיים נוספים. הוגים אלה מגלים את המשמעות המוחלטת של התורה... בין ההתגלות בסיני לבין התפתחות מתמדת של ההיסטוריה האנושית". כך התרחש עם מעמד העבדות שהלכותיו וענייניו גודשים את ספרי ההלכה. נראה שבדומה לתופעת העבד שאין לנו ספק שיש לדחות אותה היום, למרות שההלכה עסקה בה ואבותינו הצדיקים היו בעלי עבדים, באותה מידה יש לדון מחדש בהלכות קידושין וגירושין, בהתאם למוסר ולצדק שאליה ההיסטוריה האנושית ויד השם הביאה אותנו היום. אישה, כמו איש, אינה יכולה לעמוד בפני השם ולהכפיף עצמה באופן שלם, כשגופה ונפשה כבולים בידיו של אדם אחר.

 

[1] ר' יצחק עראמה, בפירושו לדברים כו, א.