החסמים העומדים בפני זוגות בחתימת ההסכם לכבוד הדדי

"מגע שלי עם ה'הסכם לכבוד הדדי' בא ממפגש עם זוגות המצויים בשלבים שונים טרם חתונתם". הרב ד"ר בני לאו מסביר על החסמים והתגובות של בני זוג שמוצע להם לחתום על הסכם לכבוד הדדי ומדוע חשובה החתימה על הסכם שכזה.

המגע שלי עם ה'הסכם לכבוד הדדי' בא ממפגש עם זוגות המצויים בשלבים שונים טרם חתונתם. אין לי השכלה משפטית המאפשרת לי לשפוט את טיבו של כל אחד מהנוסחים של הסכמי טרום הנישואין השונים, ואני סומך בשקט ובבטחה על עבודתם המאומצת והדייקנית של טו"ר רחל לבמור, הרב אלישיב קנוהל והרב דוד בן זזון, ומפנה כל זוג לחתום על ה'הסכם לכבוד הדדי'.

החסמים לחתימה

בשורות הבאות אני מבקש להציג בפניכם את התגובות השגורות של זוג דתי-מודרני להצעתי זו.

חסם ראשון: 'לי זה לא יקרה'

כל זוג ואופן ההתקשרות המיוחד לו. אינו דומה זוג למשנהו; אך לכולם משותפת ההתרגשות העצומה והכמיהה הגדולה להגיע ל'יום הגדול' שבו הם יעמדו יחד תחת החופה.

חלק מתהליך הכנת זוגות לקראת נישואין כולל את הצורך להעביר אותם מהתמקדות בחוויית החופה להתמקדות ב'סתם יום של חול'. להעמיק איתם את ההבנה בדבר השונות בין בני אדם, ללמד אותם את חוכמת ההתפייסות שצריכה לבוא בכריכה אחת עם המחלוקות והקטטות הקטנות. בשלב מתקדם בשיחה, אני מגיע אל 'ההסכם'. לא קל לשוחח עם זוג מאוהב על הצורך לפקוח עיניים ולצְפּות את כל נתיבי החיים שלפניהם. גם אם הם מבינים ויודעים שאחוז הגירושין בארץ גבוה למדי, התודעה הדומיננטית והמשתלטת שלהם היא 'לי זה לא יקרה'. נוסף על כך, גם אם הם יודעים שתהליכי גירושין נוטים להיות מאבקי כוח מכוערים, ומסכימים שאפשר למנוע זאת במסמך פשוט המוסכם מראש - הם סומכים על הרקע התרבותי שלהם ועל כוח אהבתם שיעמדו להם גם בעת כזאת.

בשלב זה מתפצלים הזוגות לשתי דרכים: חלק גדול מהם הודף את הרעיון בנחרצות מנומסת ואומר 'אין צורך'; חלק קטן יותר, בדרך כלל כזה שבא עם מודעות לנושא מהבית או מהמדרשה (ופחות מהישיבה), מסכים לשוחח בנושא, אך מדגיש בעיקר את תרומתם של ההסכמים הללו לחברה. בעצם, החתימה אינה בעבורם שהרי ברור כי 'לנו זה לא יקרה', אך בכל זאת יש טעם לחתום כדי לשנות את המציאות החברתית כולה. זוהי תרומתו הצנועה של הזוג האוהב לתיקון עוולות, והחתימה שלהם על המסמך תקדם מעט את השתרשותו החשובה של ההסכם כמסמך סטנדרטי ונורמטיבי.

עבור אותו מיעוט המוכן להיכנס לשיחה זו, מועיל הטיעון הזה לעבור את החסם הראשון. הזוג נפרד מהרב כשהוא מצויד באינפורמציה על נוהלי החתימה ובלבו מוטיבציה ותחושת שליחות לחתום על ההסכם.

חסם שני: לכל חתן יש רב

לצורך הסיפור נתאר את בני הזוג: הכלה היא בוגרת מדרשה המעודדת את חתימת ההסכם; החתן בוגר מכינה קדם צבאית, קצין מוכשר ומוערך על סף שחרור. כחלק מההכנה לנישואין הולך החתן לשוחח עם אחד הר"מים במכינה שבה למד. הוא מספר לרב על השיחה עמי ועל הרעיון לחתום על ההסכם, ונתקל לא פעם בתגובה מזלזלת: 'תוציא לכלתך מהראש את כל השטויות האלה של "הרפורמים"'. בעיני לא מעט רבנים, דין ה'הסכם לכבוד הדדי' הוא כדין 'שירה חדשה', וכדינם של כל השינויים שמאיימות בנות ישראל לחולל בעולמה של תורה. הפסילה היא מוחלטת וגורפת, ללא שום ניסיון לקרוא את הפרטים, להבין את המשמעות החברתית והציבורית של ההסכם, ולהכיר במציאות שאותה הוא מנסה לתקן. גם הטענה שכל רבני הסתדרות הרבנים בארצות הברית מחויבים להחתים את הזוגות המתחתנים אצלם על הסכמים דומים, אינה משנה מאומה. 'גם הם נגועים ברפורמה'. החתן הנבוך מתקשר לכלה ומספר לה על שיחתו עם הרב. לרוב יהיה זה סוף המהלך. במקרים מעטים יותר תתעקש הכלה ותשכנע אותו בכל זאת לחתום על ההסכם, והוא יסכים, ולו רק כדי לרצותהּ.

חסם שלישי: לכל משפחה יש עורך דין

בני הזוג מגיעים לביקור בבית ההורים. יושבים סביב השולחן ומספרים על הפגישה עמי, ומזכירים כבדרך אגב את המלצתי לחתום על ההסכם. כזכור, מדובר על אותו מיעוט של זוגות, ששמעו על ההסכם כבר בבית או במדרשה. כאן שוב מתפצלת הדרך לשני סוגי משפחות: משפחה אחת מעודדת את המהלך כי היא פעילה בקולך/ נאמני תו"ע/ הקבה"ד/ מימד (כל התשובות נכונות...); משפחה אחרת שומעת על ההסכם ומתמלאת כעס ורצון להגן על הילד בכל מחיר: מה פתאום מחתימים את הבן שלי על שטר דרקוני שיהפוך ביום מן הימים למסחטת כסף? לא יקום ולא יהיה! בשלב הזה נכנס לתמונה עורך דין חבר של המשפחה, אשר לוקח את המסמך (כן, זה שעמלו עליו ושעברו עליו כל כך הרבה עיניים משפטיות מקצועיות) ו"קורע אותו לגזרים". הוא מחזיר להורים ההמומים את המסמך כשהוא מנוקד בעשרות הערות משפטיות ההופכות אותו לכלי שאין חפץ בו. המשפחה נעמדת בכל הכוח מול בנה היקר ומבהירה לו – 'לא משנה מה יהיה, אתה על המסמך הזה לא חותם!'.

וכמו קודם גם כאן – חלק ניכר מהזוגות מוותר ואומר 'לא כדאי להוסיף רעל ומתח לפני החתונה. גם כך המפגש בין שתי המשפחות הוא קשה ומלחיץ'; חלק קטן יותר (קטן בהרבה) נכנס למלחמת עולם, והופך את המאבק על הנושא לקריטי ועקרוני. כבר חוויתי כמה משברים בין משפחות על רקע סיפור החתימה על ההסכם. חתונות עמדו על סף ביטול רק בגלל זה.

סיכום

כמו בהרבה מאוד נושאים, גם כאן הכול מתחיל בחינוך. כדי לקדם את חשיבות ה'הסכם לכבוד הדדי', יש לפעול במערכות רחבות יותר ולא להסתפק במהלך הפורמלי-משפטי בלבד. גם אם 'ניצחנו' את הרבנות, ורשמי הנישואין חויבו לקבל את ההסכם כמסמך משפטי, עדיין לא שברנו את חומת ההתנגדות הצומחת מן הקרקע של הציבור. על פי רוב זוהי איננה התנגדות עניינית אלא התנגדות הקשורה למאבקים תרבותיים גדולים בהרבה, התנגדות הנובעת מהחשד הבסיסי של הממסד הדתי-לאומי כלפי תרבות המערב בכלל, ההשכלה, השינויים במעמד האשה, ועוד שורה של נושאים המבדילים בבירור בין אוכלוסיות שונות בתוך הציונות הדתית. זהו מאבק תרבותי כולל המשפיע על כל צעד בחיים הפרטיים והציבוריים שלנו. והלוואי שנוכל להגיע להצלחה ולמימוש יעדים באופן שישפיע שפע טוב על מעגלים רחבים בחברה הישראלית.