"אל מול עזרת גברים" היה שמו של מושב בכנס "קולך" השלישי, לפני 14 שנה. המושב עסק בהתגייסות האוטומטית של רבנים להגנה על רב שסרח. על מה התבססה אותה התגייסות? נראה כי הייתה זו אחוות לוחמים, שנלחמו את מלחמתה של תורה באותם בתי מדרש. ד"ר רותי פויכטונגר ועו"ד יעל רוקמן מדברות על עזרת הגברים של הרב לוינשטיין.

"אל מול עזרת גברים" היה שמו של מושב בכנס "קולך" השלישי, לפני 14 שנה. המושב עסק בהתגייסות האוטומטית של רבנים להגנה על רב שסרח. בלי לשוחח ולו עם מתלוננת אחת, קבעו אותם רבנים את דעתם ובחרו צד, בחרו לעזור לגבר – עזרת גברים. על מה התבססה אותה התגייסות? נראה כי הייתה זו אחוות לוחמים, שנלחמו את מלחמתה של תורה באותם בתי מדרש.

ההתנהלות הזו הפכה במשך שנים את המרחב הציבורי ל"עזרת גברים" גדולה, שבה אין מקום בטוח לנשים, ואין שומע את קולן.

ברוך השם, בזכות הקול שהושמע אז, ומאבק עיקש ובלתי מתפשר, השיח בעניין פגיעות מיניות עבר שינוי עומק, כולנו יודעות ויודעים שתואר מכובד כזה או אחר איננו מהווה אליבי

והדברים נבחנים לגופם. די להזכיר את כובד המשקל שהטיל הרב שמואל אליהו בפרשה הקשה שהייתה בצפת, את הגינוי החד משמעי לפוגע, ואת התמיכה הבלתי מסויגת בנפגעות.

אולם תופעת "עזרת הגברים" עדיין אתנו, ובכל פעם שגברים מתגייסים באופן אוטומטי להגן – במעשה או בחוסר מעש – על גבר שנהג שלא כהלכה, החברה שלנו נעשית פחות בטוחה לנשים.

רבות נכתב על ההחפצה סרת הטעם שהייתה בדברי הרב יגאל לוינשטיין. לא אוסיף על כך. אולם הדבר שצרם והכאיב מעבר לאמירת הדברים, הייתה התגובות כלפיהם. 

ראשית, בעת השיחה עצמה. קל היה לשמוע את גיחוכי ההסכמה של קהל השומעים, בחורים צעירים המכבדים את רבם, שמהם אולי לא הוגן לצפות לתגובה ביקורתית. אבל סביר להניח שהיו שם באותה עת גם אנשי צוות, ר"מים. האם להם לא הפריע הסגנון הבוטה? הזלזול העמוק? לא היה ולו צדיק אחד באולם שיקום ויאמר "עד כאן". שיזכיר כי טענות רציניות טוענים בצורה אחרת, ואם נזקקים לסגנון כה רדוד, אולי הטענות והעובדות שעליהן הן נסמכות לא כל כך רציניות?

אבל, נדון לכף זכות את השומעים, שמא לא קלטו בזמן אמת כמה חמורים הדברים, ואולי חסו על כבודו של הדובר, ולא רצו לשסע את דבריו, ונתעלמה מהם באותו רגע ההלכה "שכל מקום שיש חילול השם, אין חולקין כבוד לרב".

אבל מה הניע רבנים, מהבולטים בציבור הדתי, להתגייס ולכתוב מכתב תמיכה, נטול כל הסתייגות, בדברי הרב לוינשטיין?

ויש גם את כל מי שלא דיברו – אולי כי הדברים לא ראויים לתגובה, או כי לא רצו להוסיף שמן למדורה, או כי יש דברים חשובים אחרים לענות בהם.

כל התגובות והשתיקות הללו, הן שוב, "עזרת גברים", כזו שהופכת את המרחב הציבורי למקום שבו אנחנו כנשים מרגישות שקופות – לא נראות ולא נשמעות. 

דווקא על רקע זה, כל כך נחוצות היו התגובות הצלולות של הרבנים והרבניות שהתייחסו לדברים, שהציבו מצפן לאופן שבו ראוי לנהל מחלוקת. אבל הם היו מעטים, ולא די בכך.

כי במרחב כזה, שיש בו אלימות, אי אפשר לנהל את הדיונים החשובים על שירות של נשים בצבא או בשירות לאומי – איפה, ואיך, ובאילו תנאים, ואיך אפשר לייצר מרחבים בטוחים. וגם אי אפשר לדון על שירות משותף – עד כמה הוא נחוץ ומוצדק? ובאילו תחומים הוא אפשרי? ואיך נכון לעשות אותו?

כי בשביל לנהל דיונים עם נשים, ולא על נשים, צריך מרחב משותף בטוח, שבו יש כבוד הדדי, ואפשר להשמיע בו טיעונים, להתווכח ולחלוק לשם שמים, ולדבר לגופו של עניין, ולא לגופן של נשים.

המאמר פורסם לראשונה במקור ראשון.