הבריכה הברכה

בלהה קריצר אריכא ממייסדות קבוצת אדוות על המאבק והרבה על הניצחון וחגיגות הניצחון במאבק המקוואות. 

ביום ראשון בערב הדמעות בעיניים לא הבינו לאן הן שייכות - לחגיגת הניצחון של מאבק המקוואות, או לגלי הזיכרונות שהציפו אותי בכאב, גרמו לי לעצור את הנשימה ולטעום מלוח בפה.
נזכרתי בילדה שהייתי אחרי החתונה. ילדה ששיננו לה באולפנה סיפורי סבתות טובלות בשלג, אבל לא לימדו אותה להכיר את גופה. נזכרתי בדמעות התסכול לפני היציאה למקווה - את יכולה להגיד לי למה זה מצליח לכולן ורק לך לא? תראי איך הן בטוחות, יפות, ורק את חייבת להיות שונה, מוזרה?
נזכרתי בשיחה עם אלוקים ביום כיפורים וההבטחה להתיישר לפי הקו הנדרש. הבטחה שגרמה לי לחמוק לתוך המים כשהבלנית לא הסתכלה ולחטוף על הראש.
ימים שוטטתי בהמצאה הצעירה שנקראה אינטרנט וחיפשתי כל מידע אפשרי על טבילה, ואכן מצאתי דבר מדהים. מישהי (או מישהו) סיפרה שיש נשים שלא רוצות לטבול בגלל הבלניות, הסבירה את ההלכות ואמרה, לכו לטבול לבד. נהדר - יש עוד כמוני!
התעקשתי במאמצי להיות כמו כולן ויצאתי שוב למקווה והפעם פגשתי את מתנה, בלנית תימניה מבוגרת שאמרה לי: "אני אעמוד בפינה עם הפנים לקיר ורק אקשיב שאת בסדר". וזה היה הסידור בינינו. פעם ועוד פעם עד שערב אחד מתנה לא הגיעה, ובלנית אחרת נכנסה. לקחתי אוויר וצללתי. הצלחתי.
ואז הגיע המפנה המדהים, למדתי קורס ביצירת טקסים. בטבילה שאחרי הקורס קלטתי – הטקס החזק ביותר שקיים בכל התרבויות הוא הטהרה וההתחדשות במים. עמדתי ערומה ומתרגשת מול אלוקים, ברכתי בשם ובמלכות, וטבלתי. את האושר החדש סיפרתי לחברות והן רצו גם. כך התחלתי ללוות נשים לטבילה וגם הצעתי זאת כפרויקט לקולך בתוכנית המנטוריות הראשונה. עם הזמן הבלניות למדו לתת לי את הבריכה הפחות פעילה, זמן לתפילה, וגם יצאו אחרי טבילה אחת שאוכל להישאר לבד במים. הטבילה הפכה לחלק מהמסע הרוחני שלי ולגדילה.
שבוע אחד קיבלתי המון טלפונים: "שמעת על פתיחת מקווה "עבריה" בגבעת שמואל?" הגעתי למקום, ביקשתי לטבול לבד ולהפתעתי איפשרו לי. נכנסתי לחדר קסום עם בריכה עגולה מעוטרת פסיפס בגווני כחול, וירדתי בשקט למים. לפתע עלתה בדמיוני מרים הנביאה, הרגשתי כאילו היא נוכחת איתי וקראתי בקול מעורבב בדמעות "מרים, אני טובלת בבאר שלך!" (כשיצאתי האחראית אמרה שטעתה והיא לא תרשה לטבול לבד שוב כי עלולים לשלול לה את הרישיון).
בהמשך התגלגלתי לקבוצת חשיבה של נשים לשינוי במקוואות, וכך הקמנו את "אדוות" ואת הסלוגן: "מקווה, בואו נדבר על זה". בואו נעשה כנסים, נציף את ירושלים במודעות צהובות וכתומות, נדבר בקול רם, נסכים לא להיות נחמדות, נפגש עם כל מי שאפשר, נתראיין בתקשורת. נעשה הכל חוץ מלדמוע בשקט מול המראה. בהמשך הכרנו את אלעד מ"עיתים" ונוצר שיתוף פעולה רב אירגוני שהוביל לניצחון. ערב חגיגת הניצחון התרחש בדיוק ביום ההולדת 51 שלי. מאוחר מידי עבורי, אך נפלא עבור הרבה נשים אחרות.