חג הפסח כחג עצמאות

חג הפסח כחג החירות נושא עימו מסָרים היסטוריים, לאומיים, פסיכולוגיים ומשפחתיים חשובים ביותר לכל השנה. בניגוד לְמָה שחושבים ההגדה אינה טקסט ארכאי, אלא גלומים בה מסרים מרכזיים על מהות ליל הסדר, על מהות החירות, על היחס בין ישראל לעמים, בין ישראל לבורא ובין אבות לבנים. ומשום כך מעמדה הוא כספר הדרכה לעמנו בכל השנה.

הצתה מאוחרת

חג הפסח כחג החירות נושא עימו מסָרים היסטוריים, לאומיים, פסיכולוגיים ומשפחתיים חשובים ביותר לכל השנה. בניגוד לְמָה שחושבים ההגדה אינה טקסט ארכאי, אלא גלומים בה מסרים מרכזיים על מהות ליל הסדר, על מהות החירות, על היחס בין ישראל לעמים, בין ישראל לבורא ובין אבות לבנים. ומשום כך מעמדה הוא כספר הדרכה לעמנו בכל השנה. באחדים ממסרים אלה, וסמליותם בהגדה, אתמקד במאמרי.

ליל הסדר הוא בעל משמעות סמלית, חינוכית ולאומית, ממדרגה ראשונה. בחג החירות ניכר היהודי בכוסו (ארבע כוסות), בכיסו (אירוח עניים) וגם בלשונו (ההגדה, ובמיוחד קושיות ארבעת הבנים). כבר החכמים שהיו מסוּבים לסדר, ומספרים ביציאת מצריים כל הלילה, מרמזים על כך. שלושה מן התַּנָּאִים: רבי אליעזר, רבי אלעזר ורבי טרפון הם כהנים, אשר ביחד עם רבי יהושוע הלוי, נמנים עם האליטה היהודית. לעומתם רבי עקיבא, ממשפחת גֵרים, שהחל ללמוד תורה בגיל מאוחר, בן 40, מקומו אינו נפקד משולחן החכמים. במבחן התוצאה כרב ענק בתורה, במידות וביראת שמיים, שהעמיד תלמידים צדיקים הרבה, הוא אינו נופל משאר החכמים.

נהפוך הוא. רבי עקיבא, בהישגיו הגבוהים חסרי התקדים, הוא סמל מובהק לכוח הרצון האישי, כי כל אחד יכול ושלעולם לא מאוחר. במותו על קידוש השם, בידי הרומאים שסרקו את בשרו, כאחד מעשרת הרוגי מלכות, כשקריאת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" נישאת בפיו, הוא מסמל את קידוש השם של העם היהודי לדורות. רבי עקיבא הצדיק, שכבש את הפיסגה ביראת שמיים, הוא שטבע את הפסוק בתורה "ואהבת לרעך כמוך" ככלל גדול ביהדות, והעלה אותו למרכז התודעה הציבורית.

רבי עקיבא הוא גם אופטימיסט חסר תקנה, כשהאימרה המפורסמת "הכל לטובה" קשורה בשמו. הרוח הטובה באה לידי ביטוי לא רק בחייו האישיים. גם בחייו הלאומיים, כשראה במו עיניו את סמל חורבן בית המקדש בדמות שועלים המשוטטים שם, לא הזיל דמעה. לתדהמת כל החכמים שבכו, הוא שחק. כמי שראה את חצי הכוס המלאה האמין, כי כשם שנבואת הזעם התמלאה, כך יתגשם חזון הגאולה.

בסימן האחדוּת

מבחינה חינוכית לא פחות סמלית היא דמותו של רבי אלעזר בן עזריה. בניגוד לרבן גמליאל, שלא התיר להכניס לישיבה כל מי 'שתוכו אינו כְּבָרו', אלא בחר בתלמידים המעולים בלבד, דגל רבי אלעזר בתפיסה הפדגוגית ההפוכה. כל מי שהיה מעוניין ללמוד, התקבל בברכה, ללא כל מבחני מיון. לשיטתו לא רק הטובים לישיבה, אלא יש לתת הזדמנות שווה לכול ללמוד ולהתקדם בתורה. הנחתו הייתה, שהשפעת התורה היא חיובית על המידות ועל כלל האישיות.

אותו רבי אלעזר הוא שערך את ההגדה. גישתו החינוכית הפתוחה ניכרת היטב בה. בדומה לארבעת המינים בסוכות, המסמלים את האחדוּת בין כל חלקי העם מבחינה רוחנית ודתית, כך מאַמץ העורך את הישיבה ביחד, סביב שולחן הסדר של כל ארבעת הבנים הנזכרים בתורה( המִספר ארבע, המייצג את צורת המרובע, מסמל שלימות ויציבות): חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול.

הקונפליקט

אולם הלשון המיוחדת, המילה 'אחד' הקודמת לכל אחד מהבנים, הביאה את המפרשים לטעון, שכל ארבעת הטיפוסים נמצאים באדם אחד. בכל אדם יש קצת מהחכם, קצת מהרשע, קצת מהתם וקצת מהשאינו יודע לשאול. בתקופות שונות בחייו הוא מתנהג בדפוס אחד מהם. לדעתי אפשר להרחיק לכת ולפרש את ארבעת הסוגים הקיימים באותו אדם בו- זמנית, ומייצגים קונפליקט בין צדדים שונים - בין המוח החכם ללב היצרי הרשע, וההדחקות הלא מוּדעוֹת שביניהם, הנעות מהיתממות ואשליה עצמית ועד התעלמות מוחלטת מהשאלות המעיקות. בדרך זו יתכן שארבעת הבנים מסמלים ארבעה שלבים שונים של קונפליקט באדם המובילים אותו לעבירה. בתחילה המוח שליט, וההיגיון האנושי מונע את העבירה. אולם אז נכנס לתמונה היצר הרע. בתחילה אדם חש בקונפליקט בין השכל ליצר, אולם כדי לטשטש את עקבות העימות המציק והלא רצוי, מגייס האדם לעזרתו את הרובד התת מודע והלא מודע בנפשו. הראשון בדמות התם, השאלות הסתמיות והבלתי בהירות שנועדו להדחיק את העבירה, ועד לשלב האחרון, ההדחקה המוחלטת בדמות שאינו יודע לשאול.

אפשר גם שארבעת הבנים מייצגים ארבעה דורות מבחינת קיום המסורת והתודעה היהודית. בעוד דור ה'סַבּים' דבק בתורה ובמצוות, ומייצג את הבן החכם, הרי דור ה'השכלה' ידע את התורה, אך מרד למרבה הצער בקיום המצוות. הוא מייצג אפוא את הבן הרשע (בתורה רשע הוא זה המתנכר למצוות ולבורא). בדור הבא, דור הנכדים, ה'תם', חל פיחות גם בהפצת התודעה היהודית, ועד לבוּרוּת מוחלטת ביהדות בדור הרביעי, דורנו, אשר במידה רבה מייצג את הבן שאינו יודע לשאול.

שלוש רמות והטיפוס

בתורה, בניגוד לשאלת שאר הבנים, הפָּתיח לשאלת הרשע הוא "והיה כי יאמרו אליכם בניכם, בלשון אמירה או התרסה, ולא בלשון שאלה. כמו כן הרשע מופיע בלשון רבים, ולא בלשון יחיד כשאר הבנים. הרשע מייצג אפוא יותר מכולם טיפוס , ולא אינדיבידואל.

לכאורה הקושיות של הבנים נראות כסידרת שאלות במבחני אינטליגנציה, בנושא יהדות על פסח, המצביעות על הרמה הקוגניטיבית של השואלים, והתשובה היא בהתאם לכך. התשובות משקפות את העיקרון החינוכי, שעליו הצביע החכם מכל אדם, "חנוך לנער על פי דרכו". שאלת החכם היא חצי תשובה. החכם מפרט את שאלתו בצורה בהירה ויסודית: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוקינו אתכם?" בהתאם לכך התשובה אף היא מפורטת היטב. מלמדים את הבן החכם את כל הילכות הפסח, עד לאחרונה שבהן, הנוגעת לסוגיית האפיקומן "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". לאחר קורבן הפסח אין לאכול דבר, אפילו לא קינוח (אפיקו-מן בארמית פירושו הוציאו מעדנים).

לעומת זאת, שאלת התם היא סתמית "מה זאת?" ועל כן גם התשובה היא בהתאם, כללית ובקצרה "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצריים מבית עבדים". התשובה ממחישה גם את המימד החווייתי של יציאת מצריים, המתוארת כבית עבדים, והיציאה הדרמתית ממנה בחוזק יד.

הרמה הנמוכה ביותר היא זו של שאינו יודע לשאול, המפגין בּוּרות מוחלטת בנושאי יהדות (נשמע מוּכּר?). ההתמודדות עם בורותו היא בדרך חווייתית. כבר הפתיח החריג בלשון נקבה "אַתְּ פְּתַח לו" מצביע על כך, כי דרושה כאן גישה מיוחדת של בינה נשית, רַכּוּת, ואינטליגנציה רגשית כדי לפתוח לבֵן זה צוהר ליהדות ולמורשת היהודית, המגולמת במילים 'והיגדת לבִנך'. התשובה מעמידה את היחיד במרכז: "בעבור זה עשה ה' לי במצריים" (מתברר שהיהדות הקדימה בכך שנים רבות את הפסיכולוגיה המודרנית, וייחודה הוא בשילוב האחריות הציבורית והבֵּין- דוֹרִית). אלמנט פסיכולוגי נוסף הוא הדמיון המודרך. ההדמייה הנפשית כאילו הוא יצא ממצריים, כאן ועכשיו (אכן, בעדות רבות נהוג להמחיש את השחרור בדרך טקסית). יציאת מצריים היא חוויה דינמית, אישית ועכשווית של כל יהודי, המתחדש ביציאה מעבדות לחירות. במישור האישי התרגום הוא ביציאה מהשעבוד ליצרים אל חירות והַעֲצָמָה רגשית ושליטה שכלית באמצעות המצוות. המצוות הן מכשיר חווייתי להתחברות פנימית של האדם אל נשמתו וכלי לאימון אישי (קואוצ'ינג).

מְצא את ההבדלים

במבט ראשון שאלת החכם ושאלת הרשע נראות דומות. שניהם שואלים לפשר הטקס המיוחד של ליל הסדר. אולם במבט שני עיון בשאלותיהם מצביע על ההבדלים המהותיים ביניהם.

בראש ובראשונה החכם שואל לפשר המצוות לסוגיהן השונים. "מה העדות, החוקים והמשפטים" . העדות הן המצוות שבין אדם למקום, שהבורא העיד מפורשות על קיומן (שבת ומועדים, כשרות, תפילין ועוד). החוקים אף הם נכללים בקטגוריה זו, אלא שהסיבה לקיומן אינה מפורשת (פרה אדומה). ואילו המשפטים הם המצוות השכליות שבין אדם לחבירו (לא לרצוח, לא לגנוב וכד'). לעומת זאת, הרשע רואה בקיום המצוות עבודה, עול מכביד ולא חוויה עמוקה.

יתר על כן, החכם מכיר בקיום הבורא, ומקבל עליו את מלכותו "...אשר ציווה ה' אלוקינו ". הוא אף מכליל את עצמו בקהל היהודים שומרי המצוות, ומעוניין לדעת כדי לקיים. התורה גם מציינת בפתיח של הבן החכם " כי ישאלך בנך מחר לאמר". בדומה לעם ישראל, שהצהיר במעמד הר סיני "נעשה ונשמע", דהיינו קודם נקבל את המצוות (על פי העיקרון הביהייביוריסטי שאחרי המעשים נמשכים הלבבות), ורק אחר כך נעמיק את הבנתן, כך גם הבן החכם. הוא מקיים את טקס ליל הסדר כהילכתו, מתוך חווייה יהודית עמוקה, אבל מעוניין אחר כך ללמוד את המצוות לעומקן.

הרשע, בניגוד לחכם, מתעלם מקיום ה', וכופר בקיומו, ומוציא את עצמו מן הכלל היהודי: "מה העבודה הזאת לכם". כפי שציינו, הרשע שלא כשאר הבנים מופיע כטיפוס, בלשון רבים "והיה כי יאמרו אליכם בניכם". הוא אף אינו שואל אלא אומר ומתריס נגד קיום המצוות בכלל ונגד הסדר בפרט. הוא מוחה נגד הטקס, ומחאתו היא צינית ופרובוקטיבית, כאמור. לכן יש צורך לענות לו ב'נוק אהוט' כדי להשתיקו. זאת לא רק כדי שלא יפריע למהלך הסדר, אלא בעיקר המטרה היא להעמידו על מקומו כיהודי ולגרום לו לערוך חשבון נפש לתיקון מעשיו והשקפתו.

ואכן, כנגד מחאתו הצינית והפרובוקטיבית של הרשע, נותנים לו בשיניים "ואף אתה הקהה את שיניו", ועונים לו בהתאם, באותה מטבע, תשובה צינית ובלתי צפויה. "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצריים". לכאורה תשובה זהה לזו של הבן שאינו יודע לשאול. אולם למעשה מדובר בתשובה הפוכה. בעוד שאת הבן הרביעי מעמידים כאמור במרכז הגאולה, הרי את הבן הרשע מוציאים מכלל גאולת מצריים. כשם שהוציא את עצמו מהכלל היהודי, כך הוציא את עצמו מכלל הגאולה. "לי ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל".

שמוֹר אותי מידידיי

עוד עולה מן ההגדה, כי המקצוע העתיק ביותר מבחינת היחסים בין ישראל לעמים הוא האנטישמיות, שהחלה כבר בימי לבן הרשע. "ארמי אובד אבי" 'אובד' בבניין פָּעַל, ולא הפעיל. בעצמו ולא על ידי סוכנים, ובצורת הווה מתמשך. לבן הניח את היסודות לאנטישמיות הנמשכת ביתר שאת אלפי שנים עד ימינו. מַכבש השנאה נגד עמנו והשאיפה להשמידו עובדים שעות נוספות ללא הפסקה. אם לבן פעל בעצמו כדי להשמיד את יעקב ומשפחתו, הרי להבדיל אלף אלפי הבדלות הקב"ה גאל לבדו את העם היהודי במצריים, ולא על ידי מלאכים.

אלא שההגדה מלמדת אותנו גם שיעור מאַלף בטקטיקה האנטישמית, והיא מתמצית דומני במילה אחת "וַיָּרֵעוּ" בפסוק "וירעו אותנו המצרים". משמעות הפסוק היא, שהמצרים הֵרֵעוּ לנו, כלומר עשו לנו רע. אולם אם כן צריך היה לומר, על פי כללי התחביר העברי, 'וירעו לנו המצרים', ולא 'אותנו'. נראֶה לי אפוא כי המילה 'וירעו' היא לא רק מלשון רוע, אלא גם במשמעות ההפוכה מלשון רֵעַ, חבר. אוייבי ישראל מנסים לא אחת למשוך אליהם את היהודים בדרכים אטרקטיביות וידידותיות, ובתחילה להתרועע עימם. בדרך זו, כשהיהודים כבר בידם, נָקֵל לצוד אותם ברשתם ללא כל התנגדות, ואז להכות בהם ללא רַחֵם.

בדיוק זו השיטה שנקטו המצרים כדי לשעבד את היהודים בקלות. חז"ל מצביעים על המילה "בְּפָרֶךְ" שמשמעותה לא רק שהעבידו את היהודים בעבודה קשה. על פי הדרש מילה זו מורכבת משתי מילים: בפֶה רך. דהיינו, תחילה הציעו ליהודים עבודה בשכר גבוה ובתנאים מצויינים. וכשהיהודים נענו בחיוב, אז הפכו אותם המצרים לעבדים נחותים חסרי צלם אנוש. גם הנאצים משכו את היהודים למחנות העבודה באמצעות תנאים מפתים, עד שהפכו אותם למחנות מוות. וכל השאר היסטוריה מזעזעת.

ראוי לציין כי גם אחשוורוש נקט את הדרך הידידותית, כדי למשוך את היהודים לחטא שתיית יין נסך. הוא הזמין אותם לנשף מפואר עם מיטב היינות והמעדנים, ללא כל כפייה. וליהודים שהתפתו, לא נותר אלא למזוג ולשתות מן הבר אל הפה. ובעצם אבי החטא הקדמון הוא הנחש, שפיתה את חווה לאכול מעץ הדעת האסור, כדי שתהיה חכמה. לא פלא שהנחש הוא סמל ליצר הרע, שנולד מאז, בדרכי הפיתוי לעבירה. יצר הרע מתיידד היטב עם האדם, כדי להפילו בפח. הוא מראה עד כמה החטא משתלם כביכול לאדם, בהציעו לו את מיטב תענוגות העולם הזה ומימוש פנטזיות אישיות. הדרך הנכונה היא לנצל את דרכי ההשפעה הידידותיות למטרות חיוביות, כדי למשוך את האדם למעשים טובים, ולשנות את הרגליו הרעים.

שירת החג

כדאי לשים לב בהגדה גם לשיר ההלל "דיינו", המהווה אנטומיה של הכרת תודה לה', תוך פירוק כל חסדיו וניסיו לישראל לגורמיהם. אולם מעבר לשירי ההלל וההודיה לה' בהגדה, אי אפשר לפסוח על שני נושאים מרכזיים בפסח - השירה ומעמד האישה השזורים זה בזה.

שלושה שירים עומדים במרכז הפסח: שיר השירים, הנאמר בליל הסדר אחר ההגדה ובשבת חול המועד פסח, שירת הים ושירת מרים בשביעי של פסח.

שיר השירים נאמר בפסח לא רק בגלל המוטיבים של אביב המוזכרים בו. שיר השירים הוא שיר על ברית הזוגיות בין עם ישראל לאלוקיו עם גאולת ישראל במצריים לקראת מתן תורה במעמד הר סיני. לא לשווא אמרו חז"ל כי התורה היא קודש, ושיר השירים קודש קודשים. זו היא ההתחדשות האישית והלאומית באביב העם היהודי בחג הפסח, כאישה הנכנסת לחופתה.

שירת הים ושירת מרים נאמרו זכר לנס קריעת ים סוף. ככלל שירה בתורה היא מעבר לז'אנר ספרותי. לרוב השירים הם שירי הודייה לה', מין ברכת הגומל על הצלה ניסית בגירסה שירית. אולם בכל השירה המקראית - ובכללה גם בשירת האזינו, שהיא ברובה שירת תוכחה, ובשיר השירים - מדובר בהתגלות מלכות שמים ובהתחברות פנימית לנשמה היהודית ולאלוקים.

בין מרים לבתיה

מרים הנביאה, וּמִנֶּגֶד בתיה בת פרעה, הן שתי דמויות קוטביות אך מרכזיות בגאולת העם היהודי במצריים. כבר כמיילדת הצילה מרים בתבונתה הרבה את התינוקות הזכרים מגזירת פרעה להמיתם. מבלי שלמדה באוניברסיטה היא הוכיחה את עצמה כמגשרת וכיועצת נישואין, שמנעה את גירושי אביה מאימה יוכבד, על רקע גזירות פרעה, אשר כמנהיג שימש מודל לעם כולו לשלום בית. כתוצאה מכך נולד משה רבנו מנהיג ישראל.

גם כשהוטמן משה בתיבה, מרים - מתוך אחריות אישית ולאומית - עוקבת אחריו. כאן נכנסת לתמונה בתיה, אשר מוציאה את משה מן היאור, וזוכה שפעולת הצלתה ההירואית הזאת תונצח בשמו. אולם משה הצדיק כבר מלידתו, שנולד מהול ומוקף באור השכינה, סירב לינוק מאישה נוכרייה. אז מרים מציעה את שירות אימה יוכבד כמינקת, ואחר כך משה חזר אל בתיה שגידלה אותו, למרבה האירוניה, בארמון אביה פרעה. יש לזכור כי כל גזירות פרעה מטרתן הייתה לסכל את לידת משה, מושיען של ישראל, ולבסוף בגזירת ה' הוא שגידלו בארמונו.

לצד שירת הים של משה מרים נוטלת את התוף ומדרבנת את הנשים בנפרד, לצד מחנה הגברים, לצאת במחולות ולשיר לה'. שיא גילוי השכינה בנס הים בא לידי ביטוי פמיניסטי, כאשר חז"ל מציינים כי "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים", ובמיוחד יחזקאל הנביא שראה חזיונות אלוקים. אין ספק גם מדרש זה מצביע על היכולת הרוחנית הגבוהה הגלומה בנשים.