והגדת לבנך

חמש פעמים עוסקת התורה במסירת סיפור גאולת מצרים מאבות לבנים. ארבע מתוכן מופיעות בספר שמות בפרשת בא, תוך כדי תיאור ההתרחשות עצמה, או בתור חלק מהציווי על קיום מצוות הפסח בעתיד. ד"ר תהילה אליצור עוסקת במצוות "והגדת לבנך".

החובה לספר את הקורות במצרים נזכרת לראשונה בפסוקי הפתיחה של הפרשה, כאחת מן המטרות לשמן הכביד ה' את לבו של פרעה: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' ' (שמות י, א-ב).

שלוש הפעמים הבאות הן חלק מן הציווי לדורות, וגם הן נאמרות תוך כדי התרחשות: בציווי על חובת קורבן הפסח (שמות יב, כה-כז), בציווי על חובת אכילת מצות ואיסור חמץ (שמות יג, ה-ח), ובציוויי על פדיון פטר חמור (שמות יג, יא-טז). תוך כדי ההתרחשות במצרים מעוצבת התודעה של ההתרחשות. לא מדובר בתהליך עיצוב המתרחש בהדרגה, כתגובה טבעית לחוויות חזקות, אלא בציווי של הקב"ה, הכולל הוראות הפעלה מדויקות . הקב"ה אף מבהיר למשה, תוך כדי מעשה, כי הדרך שמתרחשים בה הדברים בהווה מכוונת לעיצוב התודעה בעתיד. החשיבות העיקרית של עיצוב התודעה מיוחסת למצב שעם ישראל יושב ישיבת קבע בארצו, ומתוך חמשת הציווים, שלושה פותחים בכותרת 'והיה כי תבואו [או: כי יביאך] אל הארץ'.

חובת 'והגדת לבנך' היא מצווה. מדרש ההלכה דן בזמן הראוי לקיום המצווה,[1] ובחיוב שבה: האם חובת הסיפור תלויה בשאלת הבן? האם היא תלויה בקיומו של בן? 'מכלל שנאמר והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר יכול אם [י]שאלך אתה מגיד לו ואם לאו אי אתה מגיד לו? תלמוד לומר "והגדת לבנך" אף על פי שאינו שואלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מנין? תלמוד לומר "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה" ',[2] המדרש מסיק כי כשם שחייב אדם לספר לבנו, כך חייב הוא לספר לעצמו וגם לאלה שאינם ילדיו. בעקבות מסקנה זו מביאים מוני המצוות את חובת 'והגדת לבנך' בתור המקור למצווה הכללית של סיפור יציאת מצרים: 'מצות סיפור יציאת מצרים: לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם, שנאמר [שמות יג, ח] והגדת לבנך וגו' [...] ומה שאמר הכתוב לבנך, דלאו דוקא בנו, אלא אפילו עם כל בריה'.[3]

על אף החלת חובת הסיפור על כל אדם בכל הקשר חברתי, לא נעלם הפן הראשוני הדן בחובת ההורים לילדים . חז"ל קשרו את דרך הסיפור לאופיו וליכולותיו של הבן 'לפי דעתו של בן אביו מלמדו',[4] והדברים מפורטים בדרשה הידועה על ארבעה בנים המוכרת לנו מן ההגדה. למרות הקביעה ההלכתית שלפיה חובת הסיפור אינה תלויה ביוזמת הבן, יש לזכור כי בשתיים מתוך ארבע ההזכרות בפרשת בא, הילד הוא המעורר את הצורך בסיפור. במכילתא דרשב"י ישנו תיאור מעניין של היחס בין יוזמת ההורה ליוזמת הילד: 'והיה כי ישאלך בנך - משאלתו ומדיבורו אתה יודע מדעתו [בנוסח אחר: מה דעתו], ואמרת אליו שלא תתבייש מלומר לו אלא מילתא די את בהית בה [דבר שאתה מתבייש בו] הקדם אמרה'.[5] נראה כי ההורה צריך להיות ער וקשוב לעולה מתוך דבריו ושאלותיו של הילד, ועם זאת ליזום ולכוון באופן פעיל את מסירת הדברים , לפי אישיותו ויכולתו של הילד.

גם בפעם החמישית כשנזכרת החובה לספר ביציאת מצרים (בדברים ו, כ-כא), הילד הוא המעורר את הצורך בסיפור, אלא ששם שאלתו רחבה ומתייחסת לכלל המצוות: 'כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם: וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה'.

מטרת סיפור יציאת מצרים חורגת היא הרבה יותר מזכירת האירוע ההיסטורי. פרשנים והוגים דנו בעניין זה בהרחבה במשך הדורות, ונביא כאן את דבריו היפים של הרמב"ן בסיום פרשת בא, העוסקים בציווי 'והיה לאות על ידכה [...] כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים'[6]: 'ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון [...] והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב ...כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות'.

זכר יציאת מצרים הוא הדגם המכונן שעליו מושתת החינוך למצוות, לאמונה, ליראת ה' ולאהבתו. על כן זהו המאורע היחיד שזכה בזמן התרחשותו ההיסטורית לעיצוב כה מודגש ומפורט של תודעתו העתידית. מצוות 'והגדת לבנך' מבטאת יחודיות זו.

ומה בנוגע לבנות?

מסופקני אם יש בכלל מקום לשאלה זו.* המשמעות המכוננת של הסיפור נוגעת לכל מי שמחויב ושואף לקבל על עצמו עול מלכות שמים ועול מצוות ולהנחילן לילדיו.

אם בכל זאת נחפש הוכחות לשייכותן של בנות ואמהות לעניין זה, אציין כי לא מצאנו דרשת חז"ל הדנה במצוות 'והגדת לבנך' לבנים בלבד. זאת בניגוד לדרשה המפורסמת בעניין תלמוד תורה: '"ולמדתם אותם את בניכם", מה ת"ל בניכם? בניכם - ולא בנותיכם'.[7] והיא שלא כמו בפסוקים אחרים שבהם נדרשת המילה 'בן' בתור הוראה מגדרית ובה גם דרשת הפסוק הנוגע להקרבת קורבן הפסח: 'לחק לך ולבניך [שמות יב, כד] למה נאמר? לפי שהוא אומר "ולקחו מן הדם" שומע אני אף הנשים במשמעו, תלמוד לומר "לחק לך ולבניך"' - האנשים ולא הנשים'.[8] נראה כי בכל הקשור לסיפור יציאת מצרים קראו חז"ל את המילה 'בן', המופיעה שמונה פעמים בפסוקים הנוגעים לעניין, כשקולה ל'צאצא' ולא כהוראה מגדרית. על דרך החיוב קובע בעל ספר החינוך בדיני מצוות סיפור יציאת מצרים 'ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן'. אם נאמץ את הנחת הסוגיה בקידושין הפוטרת את האמהות מללמד את בניהן תורה משום ש'כל שמצווה ללמוד - מצווה ללמד, וכל שאינו מצווה ללמוד - אינו מצווה ללמד',[9] הרי שאישה המחויבת בעצמה בסיפור יציאת מצרים מחויבת גם בהעברתו לילדיה.

 

[1] מכילתא דר"י, מס' דפתסחא, פרשה יז, ד"ה 'והגדת לבנך'.

[2] מכילתא דרשב"י, פרק יג, ד"ה 'ויאמר'.

[3] ספר החינוך, מצוה כא. הדברים מבוססים על מצוות עשה קנז בספר המצוות לרמב"ם, וראו גם סמ"ג, מ"ע לפתוח מא.

[4] פסחים, פרק י, משנה ד.

[5] מכילתא דרשב"י, פרק יג, פסוק יד, ד"ה 'והיה'.

[6] שמות יג, טז. תודה לסבי, ד"ר אברהם זלקין שהפנה את תשומת לבי לדברים אלה, ולדברי הרשב"ם על אתר המבהיר כי אף ציווי זה כלול בדברים שאומר האב לבנו.

[7] תלמוד בבלי, קידושין ל.

[8] מכילתא דר"י, שם, פרשה יא, ד"ה 'לחק'.

[9] בבלי קידושין, שם.