על היחס למנודים בחברה

 

לקראת יום השואה, ד"ר שרה בקרמן מבקשת לדון ביחס למנודים בחברה.

יוֹם בְּשׂוֹרָה / רחל

וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים

פֶּתַח הַשָּׁעַר – – – וַיֹאמְרוּ אִישׁ

אֶל-רֵעֵהוּ: – – – הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-

בְּשֹׂרָה הוּא   (מלכים ב', ז', ג-ט)

 

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא                        כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,

וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.                                     אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;

אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.                אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,

אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.                            לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.

 

הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,

וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל –

אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר

אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל.

 

פתחתי בהצגת שיר של רחל, שהוא פחות ידוע, המתייחס להפטרה של פרשות "תזריע- מצורע", הדנות בענייני טומאה וטהרה. הטומאות הנפוצות ביותר היו של אלו שלקו במחלות עור, ומחלת הצרעת נחשבה לקשה שבהן. לכן המצורעים נודו ונאסר עליהם לבוא במגע עם סביבתם. אמנם המניע הרפואי גרם לתגובה קיצונית כזו כלפי המצורעים שכן זוהי מחלה מידבקת, והבידוד נועד למנוע התפשטותה, אך גם סיבות פסיכולוגיות-רגשיות היוו מניע לנידוי. המראה הפיסי הקשה גרם לסלידה ולדחייה ובייחוד להעלאת פחדים מאגיים.

המפתיע בשיר הוא יחסה של המשוררת אל המצורעים. דווקא רחל שחלתה בשחפת, ואשר בשל כך נודתה על ידי חבריה, מביעה יחס עוין למצורעים. האם רחל אשר נאלצה לעזוב את קבוצת כינרת ("העיר"), ננטשה לנפשה וחייתה בגפה בעיר תל אביב ("פתח השער") מצהירה נחרצות ש"אני לא אבה בשורת גאולה, אם מפי מצורע היא תבוא"?! האם היא שהורחקה מחבריה וחוותה מחסור אומרת כי היא מעדיפה למות מאשר לקבל את בשורת הישועה מפי המצורעים, שחיו בבדידות וברעב?!

רבים קבלו את תגובתה של רחל כסירוב לקבל את בשורת הגאולה מהמצורעים בשל היותם מייצגים אנשים שאינם טהורים, ובשורת הגאולה ראויה שתבוא מידי טהורים. אך התמיהה בעודה עומדת. מי הם אותם "מצורעים" שרחל מסרבת לקבל את בשורתם? מה הם מייצגים בעיניה? האמנם רק בשל טומאתם הם פסולים להביא הבשורה הגואלת עַם ממוות?

אני רוצה להציע פרשנות אחרת והיא, שרחל מביעה ביקורת חברתית כלפי אנשי העיר, ולא רק כלפיהם אלא כלפי כלל החברה האנושית.

בספר מלכים ב' מתואר מצור של הצבא הארמי על שומרון, ורעב קשה מנשוא פוקד את העיר. לפתע בלא סיבה ברורה תוקף פחד את הצבא הארמי והוא נס על נפשו. הנצורים אינם יודעים דבר על הסרת המצור. ארבעה מצורעים, המנודים מהחברה וחיים בשער העיר, מחליטים בייאושם לבוא למחנה ארם ולנסות לשבור את רעבונם, והנה גילו שהוא ריק ואין בו איש. רק לאחר שאכלו ושתו והחביאו את הכסף הרב שמצאו, הם מתעשתים ומבשרים לעם על נסיגת ארם.

מכאן, שתשועת העם הגיעה מידי מצורעים שבשל נידויים מגיעים בלית ברירה למחנה ארם. האבסורד הוא שהעיר נוֹשעת דווקא מאלו שהיא הרחיקה אותם מעליה. בסירובה לקבל את בשורת התשועה מהמנודים רחל מבקרת את התופעה החברתית של הרחקת אנשים שלא באשמתם. היא מעדיפה את המוות - "לנפול ממצוקת המצור" - מלהיוושע בדרך זו.

גם היום תופעות של החרמות ונידויים רווחות בחברה. לא רק כלפי אנשים הלוקים בפגיעות פיזית או מנטלית אלא גם כלפי אלו המשמיעים דעות ועמדות השונות מעמדת המיינסטרים. עלינו להתמודד בנחישות ובהתמדה עם תופעות כאלו ולגלות יחס של כבוד לכל אדם באשר הוא.

בימים אלו שבין שואה לעצמאות, קוממיות מחודשת של עמנו, המורכב ממגוון של קבוצות ו"שבטים", ראויה פרשת המצורעים להילמד גם בהקשרים חברתיים-אנושיים אלו.