פרשת שלח - דרך הראש או דרך הרגלים

המדרש המוכר מלמד: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על - ידי יסורין.

אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא. בפרשתנו אנו קוראים על הדחייה בקבלת המתנה של ארץ ישראל, מה שיגרום לקבלתה בדרך הארוכה והמורכבת. היעדים במסע חיינו הלאומי, אינם ניתנים לבחירתנו, אלא מונחים וקבועים ע"י ריבונו של עולם, אך אופן הביצוע נתון כולו לבחירתנו- בחסד או בדין. 

הגמ' בקידושין מתארת שתי דרכי קניין לבהמה: כיצד במשיכה? קורא לה והיא באה, או שהכישה במקל ורצתה לפניו, כלומר- אפשר לקנות אותה באמצעות משיכה, ואפשר באמצעות הכאה. על כך אמר רבי בונים מפשיסחא, כי גם הקב"ה יכניס אותנו לארץ ישראל בשתי דרכים- במשיכה (בחינת "משכני אחריך נרוצה"), כשהוא קורא לנו ואנו באים, או ע"י מכות וייסורים.

התכנית הא-לוקית כוללת יציאה של העם ממצרים, ולאחר הליכה קצרה להיכנס לארץ ישראל. הוכחה לדברים קיימת אף לאחר ארבעים שנות הנדודים במדבר, על סף הכניסה לארץ, אומר הקב"ה: רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם. ומפרש רש"י: באו ורשו - אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה, אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין. ואכן זו המציאות, אלמלא חטא המרגלים, לא היו מתקיימות מלחמות הכיבוש. כאשר בני ישראל נכנסים ליריחו, אומרת להם רחב: יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם,כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת. גם ארבעים שנה לאחר קריעת ים-סוף רושם האירועים נותר בשיא עצמתו. נאום אמונה כזה לא נשמע אף מפי בני ישראל, בהיותם בעלי הנס, שאינם מכירים בניסם.

כאשר מתגלה הקב"ה למשה, ופורש בפניו את תכנית-העבודה של הגאולה, הוא נוקט כזכור בחמש לשונות של גאולה, ולא בארבע בלבד, אותן אנו מציינים בליל-הסדר. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'. כפי שרואים, ארבע הלשונות הראשונות מובאות ברצף, ואילו הלשון החמישית מופרדת מהן ע"י פסוק נוסף, העוסק בחובות העם דווקא, והאור-החיים הקדוש מבהיר, כי הבטחת ה' להכנסת יוצאי מצרים לארץ המובטחת, איננה ודאית אלא מותנית בידיעת ה' שבפסוק הקודם. המרגלים וכל העם אחריהם ביטאו משבר חמור של חוסר אמונה בהבטחת ה' ואף ביכולתו, על הפסוק לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ, אומר רש"י- חזק הוא ממנו - כביכול כלפי מעלה אמרו, ובמס' סוטה מפורש- כביכול, אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם.

שליחת המרגלים טמנה בחובה פוטנציאל חיובי, אך גם הרסני. הפועל ש.ל.ח כולל את השילוח אך גם את השליחות, וכך מסביר השפת-אמת את הפסוק: וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם, "ופי' וישלחהו הוא שליחות ג"כ שהקב"ה שלח את האדם לתקן את העולמות השפלים ובכח התקשרות שהי' לו מקודם בג"ע [בגן עדן] בכח זה יתקן גם כל העולם, וזהו וישלחהו מג"ע לעבוד". גם משה מקפיד על השימוש בשליחות בעת המשא ומתן עם פרעה: שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר, אך פרעה אינו נכנע לטרמינולוגיה של משה ומשתמש בפעלים חלופיים. (לבסוף הוא נכנע כאמור, ועל כך נכתב וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם).

פרשתנו פותחת גם היא כזכור בפועל זה: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם, ורש"י מבאר כי פסוק זה אינו ציווי אלא מתן רשות, כלומר- העם שאינו בטוח במימוש ההבטחה לירושת הארץ, רשאי למנות לו שליחים, שיבהירו לו את תמונת המצב האמתית, ויספקו תמונת-מצב ריאלית, שתעודד את רוחם. התנאים לבחירת המרגלים, מוכיחים כי אין מדובר בריגול קלאסי, הרי מדובר בשנים-עשר איש, קבוצה גדולה ובעלת נוכחות, יתכן שהיו בהם גם זקנים, הרי מדובר בנשיאי השבטים (אותם אלה שבשבוע שעבר הקריבו בנדבה חטאת וקטורת, והקב"ה ניאות לקבל את קרבנותיהם הספונטאניים), מסביר הרמב"ן, כי משה התכוון לשלחם כדי לתור את הארץ, ואילו הם התכוונו לחפור, כפי שמתאר משה בספר דברים:וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן, וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר ... 

מעניין לציין, כי התורה רומזת על המנעות הנשים מהשתתפות בחטא- אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ, וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי. ורש"י מביא את המדרש: ובאלה לא היה איש וגו' - אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה, והנשים אומרות (במדבר כז, ד) תנה לנו אחוזה. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן. וממשיך הכלי-יקר באופן מפתיע: ועל כן אמר הקדוש ברוך הוא לפי דעתי שאני רואה בעתיד היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל לך לדעתך שאתה סבור שכשרים המה ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם תשלח אנשים, וזהו שלח לך לדעתך אנשים אבל לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים כאמור.