עת ללכלך - מדרש לפרשת חקת

מעשה ברבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו, שהיו עוסקים בפרה אדומה. והימים ימי מצור ורעב, ימי שליקת התבן ושתיית מימיו. אותה שעה שאלו אחד התלמידים, רבנו, וכי המטהר מטמא? חשב רבן יוחנן על מתי ירושלים ונפלה עליו חולשה. פרש לקיטונו לבכות על טומאת המוות הקרבה. נרדם, ובחלומו נגלתה אליו בת שבע.
רחל דנצינגר במדרש מיוחד לפרשת חוקת. 

חייך, אמרה, וכי המטהר והמטמא אינם עולים תמיד בקנה אחד? כל שמחייה ומנקה מטמא הוא. צא ולמד מבנות ירושלים. נטלה ידו ומשכה אותו לחזר על פתחי הבתים. ראה את בתולות ישראל ממרקות אלפסים ומתקינות תבשילים. והיו האלפסים הולכים ומלבינים, והיו התבשילים הולכים ועולים יפה, ושמלות בנות ירושלים הולכות ונספגות במים וברפש ובעשן הקדרה. 

עמדה בת שבע ושלה שמלתה. ראה, אמרה, מה שעוללו עוללי לגופי. התעטף רבן יוחנן בן זכאי במעילו שלא לראות את בשרה, שנתעוות ונתכער בשני הריונותיה. נצטלצל לו קולה כבת קול. חייך, אמרה, כך גזר רבונו של עולם. חיים ומוות, לידה ובלות, צחות ולכלוך כרוכין זה בזה מבריאת העולם.

קם והורה לתלמידיו, לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא אמר הקדוש ברוך הוא חקה חקקתי גזירה גזרתי.

אחר ימים אחדים, היה רבן יוחנן בן זכאי מהלך בירושלים ומצטער על חורבנה שיבוא. היו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן. נזדעק ואמר, יודע אני בך, שסופך עתיד להיחרב. נגלתה לו שוב בת שבע. חייך, אמרה, וכי לא הבנת? לא עת הוראה היא זו. אחזה בו רוח ונטלה אותו למקדש שלמה. אחזה בו שוב, וחזה בבת שבע רוחצת על הגג. צא וראה, אמרה בת הקול, כשם שהמטהר מטמא, יש והמטמא מטהר. לולא מעשה דוד בבת שבע, לא היה נבנה מקדשו של שלמה.

מייד קם רבן יוחנן בן זכאי והשים עצמו כמת כדי להוליד גאולה מתוך חורבן ירושלים. ובשעה שנשאו אותו הנושאים אל מחוץ לחומות, נפתחו שערי שמיים והיו תמר ויעל, רות ואסתר יורדות ועולות עימו. חזה בהן ואמר שירה על עירוב החיים והמוות.