עלה וראה והיאסף

בפרשת פנחס מצווה הקב"ה את משה לעלות אל הר העברים, להשקיף על הארץ, בעת שהוא מבשר למשה שלא יכנס לארץ ישראל, כפי שקרה לאהרון. רחל דנציגר מציעה במדרשיר לפרשת פנחס נקודת מבט על תחושותיו של משה

במדבר, כז,יב: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. 

במדבר, כז,יג: וְרָאִיתָה אֹתָהּ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ גַּם-אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף, אַהֲרֹן אָחִיךָ.

 

משה מעולם לא גמגם בפסגה.

אלוהים קרא אליו מהדממה הדקה,

ומשה ענה.

וקולו התנגן, שלם ודומם, כמו החזונות שהופקדו בידיו. כמו הלוחות.

כמו הרקיע.

אבל האל תמיד שילח אותו מטה,

להביא את השמיים למדבר.

לתרגם את הדממה למילים.

 

רד מצרימה להעלות את עמי.

רד והבא לוחות אל עמי.

רד, כי שיחת עמך.

 

ובמדבר,

שלא ידע את הרקיע,

שלא יכול לשאת את הדממה,

משה תמיד שבר את הלוחות.

לרסיסים שנוכל להבין.

לחלקים שנוכל להכיל.

למילים שנפלו שבורות, מגומגמות, מעל שפתיו.

 

(והאם השברים פצעו את ידיו, פצעו את גרונו?

האם הוא דימם אכזבות, הוא, שידע את שלמות הפסגה?)

 

וגם להן, למילים, לא הקשבנו.

אז הוא שבר.

אז הוא הכה.

 

ובמכה ההיא הסתתר מר המוות.

העם לא יכל להכיל את השלם,

והשברים לא יכלו להכיל את הדממה,

ובשבירת השלם תמיד מהול קצת קץ.

 

אבל האל, שאהב את משה, נתן לו מתנה.

 

עלה אל הר העברים הזה, אמר האל.

וראה את הארץ, אמר האל.

ונאספת אל עמיך, אמר האל,

בלי להוריד את החזון,

בלי לתרגם את הדממה,

בלי לשבור עוד לוחות על אדמת המדבר.

 

אתה תמות ביני לבין ההר, אמר האל.

אמשה אותך אליי, כאן, בדממה.