מקדשו של קמצא

חכמינו אמרו, כי כל דור שאין בית המקדש נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו. ומה על דור החורבן עצמו? האם כל אותו דור אשם? הרבנית עידית ברטוב בוחנת את המדרש המפורסם על קמצא ובר קמצא, ומנסה לעמוד על טיב חטאו של קמצא. 

חכמינו אמרו, כי כל דור שאין בית המקדש נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו. לא אמרו 'כאילו נחרב בימיו', אלא 'כאילו החריבו'. עד כדי כך? אם נחזור לרגע לסיפור המוכר מאגדות החורבן, ונשאל למה ראו חכמינו לכתבו לדורות, כדאי שנשאל את עצמינו: אז מי היה בכל הסיפור הזה? 

בעל הסעודה גס הרוח, שאפילו שמו לא נודע, אולי כי חבל לבזבז עליו מילה? אולי כי בכל אחד מאתנו חבוי איזה בעל בית גס, מניפולטיבי וגאוותן שכזה, שכל מעשיו נעשים מתוך אידיאליזם צרוף, ושגם בטוח מעבר לכל ספק שהצדק עמו? נכון, איננו יושבים בסעודתו של גביר כלשהו, אך אנו יושבים איש איש במקומו, ובכיכר השוק הוירטואלית מוציאים שם רע מדאוריתא, בשם איזה חופש הבעת דעה מבית המדרש הפוסט-מודרני, ואולי, רק אולי מתכבדים בקלון חברינו.

בר קמצא שנעלב, ובשעת כעסו – עוורונו החליט להשית את פרי עלבונו וזעפו על האומה כולה, ולשבור את הכלים. הוא שהלך והלשין לקיסר, והמשיך לכבות את השרפה ב-דלק, בנוסח "תמות נפשי עם פלישתים". אלא שבאמירתו לקיסר, כי היהודים מרדו בו, יש להמיר את הכתובת והנמען באמירה זהה כלפי שמיא, גם זה סוג של מרד, שבסופו 'היכל שרוף שרפת'.

וחכמים שישבו ושתקו. אותם חכמים, שגם שמותיהם אינם נזכרים, אולי מדאגה לכבודם, ואולי שוב – כי בכל אחד מאתנו חבוי איזה חכם כזה, שהשתתף בסעודה, לא דאג לכרסו חלילה, אך בהחלט דאג לשמו, לכבודו האישי, לקשרים שלו, לפופולריות שלו, ול'מה יגידו?' כמה מאתנו עושים את בית המקדש קפנדריא ל- עצמם??? לאמונותיהם ודעותיהם? הוא גם התנחם בכך, שאף לא אחד מחבריו זע באי נוחות על כסאו, לאיש מהם לא נתקעה בגרון איזו חתיכה מהסטייק המשובח, איש לא מחה כנגד הבזיון הפומבי מאת בעל-הבית הכוחני והאלים. אה, כן, והכל כמובן לשם שמים:

שלא יפגעו חלילה במארח הנדיב שכל-כך טרח בכבודם, ואולי תיפגע עקב כך פרנסתם ? (אחרי הכל יש להם ילדים בבית), שלא ייצא להם שם של מחוללי מהומות בקרב צאן מרעיתם, אולי בעקבות זאת תקטן השפעתם בימים טרופים אלה, ויימנעו מלהזמינם שוב, אולי כי דרכיה דרכי נועם, ואל לו לחכם להתערב בפוליטיקה מלוכלכת, ישחקו הנערים לפנינו, ואולי בכלל עדיף להשכיב על הגדר מישהו חף מפשע כדי להציל את הכלל, ולשמור על אחדות השורות. למעשה אם נפלפל בסוגיא, גם לבר קמצא יש אחריות למה שקרה, מה פשר ההתעקשות המיותרת הזו? לא קלה דרכו של חכם.

והיה עוד מישהו. זכריה בן אבקולס, שעל סף התהום היה בידו לעצור את הרכבת הדוהרת, אך לקה ב – ענווה!!! והיא שהחריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו. חכמינו אינם מרחיבים בפשרה של אותה ענווה (שחוזרת דרך אגב, גם בדיון בהלכות שבת), אך הם מזכירים את שמו בגלוי ובמפורש, ואינם חוסכים ממנו את הביקורת הישירה והנוקבת, לענווה מה זו עושה? לעתים מזמנת אותנו יד ההשגחה למצב בו אנו נדרשים לעשיה, ולא עת לחשות בישיבה על הגדר. ההקטנה העצמית אינה במקומה, והחשש המשתק מביא לחורבן. באופן אירוני, דווקא זה שכל-כך דאג מ'מה יגידו', הוא  שנזכר לעולם כאחראי ישיר לחורבן הבית.

ואת מי שכחנו? את קמצא, זה שבכלל לא ידע מכל הסיפור המכוער הזה, אך שמו הונצח לדיראון עולם בכותרתו. מה חטאו ומה פשעו שחורבן הבית תלוי בצווארו כקולר? מה הוא רצה בסך הכל? הוא רצה מקדש, שימשיך ויתקיים תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, מקום לגילוי שכינה, לחיבור שמים וארץ, לתפילה ולעבודה, מקום להשראת שפע רוחני וגשמי לעולם כולו, שבו כהנים בעבודתם ולוויים בשירתם. הוא באמת רצה מקדש, הוא לא היה מהנעלבים וגם לא מהעולבים, לא מהמלשינים, ולא מהשותקים, אך הוא פשוט היה שם ברקע, ללא מעורבות ישירה, וזהו, גם הוא היה חלק מכל הסיפור הזה. הגמרא לא מספרת אם הוא שמע על כך, מן הסתם הסיפור הופץ בכל אתרי הרכילות הירושלמיים, אך בכל שלב בו ניתן היה לעצור את מהלך האירועים, זה לא קרה, וכך הפך קמצא בעל כרחו לשותף.

ובאותה השעה היה הקב"ה יושב ובוכה: נצחוני בניי ! נצחוני בניי !