בין ברכה לקללה ומצוות ביכורים

פרשת כי תבוא, כשמה, כוללת שתיים מן המצוות התלויות בארץ, הבאת הביכורים, והבאת המעשרות (כ"ו), כמו גם טקסי כניסה לארץ- הברכה והקללה (כ"ז-ח"ח). שם אפשרי כולל לשתי היחידות בפרשה הוא 'טקסים רשמיים'. בחלק הראשון שני הטקסים מהווית המקדש, ובחלק השני טקס רשמי עם הכניסה לארץ. פרופ' חנה ספראי ז"ל מעיינת בפרשת השבוע. 

 

נפתח דווקא בחלקה השני של הפרשה, וננסה לעמוד על כמה הבטים של טקס ציבורי זה. 

הברכה והקללה 

פרשת הברכה והקללה מורכבת משני פרקים, אך גם משני חלקים מוגדרים שונים. פרק כ"ז עוסק בטקס מובהק על הר גריזים והר עיבל, טקס הברכה והקללה, ואילו פרק כ"ח הוא אזהרה לדורות. גם פרק כ"ח מנוסח בשני ההיבטים- הברכה והקללה: 'והיה אם שמוע תשמע… ובאו עליך כל הברכות' (כ"ח;א'-ב'), לעומת 'והיה אם לא תשמע ובאו עליך כל הקללות' (שם, ט"ו). למרות המבנה המאוזן של פרק כ"ח הכולל פתיחה זהה לברכה ולקללה, הרי שהאיזון אינו שלם. לברכה מקדישה התורה ארבעה-עשר פסוקים, ואילו לקללה חמישים וארבעה פסוקים (ט"ו-ס"ח).

הדגשה זו של הקללה, משותפת גם לחלק הראשון, הטקסי, המתואר בפרק כ"ז. כאן מופיעות במפורש רק מילות הקללה שבטקס למרות שהוא מתואר כמואזן בין הקללה לברכה. כלומר, ששה שבטים על הר גריזים 'יעמדו לברך' (כ"ז;כ"ב) ולעומתם ששה שבטים על הר עיבל 'יעמדו על הקללה' (כ"ז;י"ג). אך לקללות הלויים על העובר מדברי תורה, בפסוקים ט"ו-כ"ו, אין מקבילות בצד הברכה הנגדי.

במשנה, במסכת סוטה, מתואר הטקס כפי שהבינו חכמים את דברי הכתובים:

ברכות וקללות כיצד? כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון שבצד שכם שאצל אלוני ממרא… ששה שבטים עלו לראש הר גריזים, וששה שבטים עלו לראש הר עיבל, והכהנים והלוויים עומדים למטה באמצע, הכהנים מקיפין את הארון, והלווים את הכהנים, וכל ישראל מכאן ומכאן, שנאמר: "וכל ישראל וזקניו ושטרים ושפטיו עמדים מזה ומזה לארון" (יהושע ח'; ל"ג). הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה: "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה", ואלו ואלו עונין אמן. הפכו פניהם אל הר עיבל ופתחו בקללה: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה" (דברים כ"ז;ט"ו), ואלו ואלו עונין אמן, עד שגומרין ברכות וקללות. ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדוהו בסיד וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון שנאמר: "באר היטב" (שם שם ח'), ונטלו את האבנים ובאו ולנו במקומן.

(סוטה, פ"ו, מ"ה)

 

לא נעמוד על כל המרכיבים המיחדים את תאורה של המשנה לפרק כ"ז, אך נדגיש שנים מהם. 

הברכה לעומת הקללה

המשנה מתארת טקס מאוזן ביותר. הברכה מול הקללה. נוסח הברכות נגזר מניסוחן של הקללות כפי שהם מופיעות בפרק כ"ז. אין המשנה מציינת את כל הקללות בלשונן כפי שהדברים נאמרים בתורה, אלא משחזרת נוסח של הברכה הראשונה בהתאם לדברי הכתוב.

יתרה מזאת, המשנה כורכת לתאור הטקס את הדברים כפי שהם נמסרים גם בספר יהושע. וכשאתה בא לעיין בתאור ביהושע, בולט לעין ההדגש המתחדש בשאלת הברכה ומקומה בטקס.

… חציו אל מול הר גריזים והחציו אל מול הר עיבל, כאשר צוה משה עבד ה' לברך את העם ישראל בראשונה. ואחרי כן קרא את כל דברי התורה הברכה והקללה, ככל הכתוב בספר התורה. לא היה דבר מכל אשר צוה משה אשר לא קרא יהושע נגד כל קהל ישראל, והנשים והטף והגר ההלך בקרבם. 

(יהושע ח';ל"ג-ל"ה)

גם בדברי התורה חלק הברכה מופיע תמיד ראשון, אך עיקר הדגש, כפי שראינו, הוא לא על החלק הראשון אלא דווקא על האחרון, שהוא הארוך והמפורט יותר. התאור ביהושע, נתפס לראשוניות שבברכה, והטקס נקרא כאן מצות הברכה, המצווה לברך את עם ישראל. בתאור זה מקבלת הברכה את ההדגשה ואילו הקללה נדחקת מעט.

המשנה, כפי שראינו, מציגה את הברכה והקללה כשוות מעמד. טקס לכל דבר, תחילה הברכה, כפי שהיא אכן מופיעה בדברי הכתוב, וכפי שהיא מודגשת בדברי הנביא, ולאחריה הקללה ללא הדגשה מיוחדת. עם זאת הנחת היסוד במשנה היא שהברכה מודגשת מעצם היותה ראשונה.

 

לשון הקודש ושבעים לשון

המשנה במסכת סוטה מונה את פרשת הברכה והקללה בין הטקסים הציבוריים שחייבים להתנהל בלשון הקודש:

אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, וודוי מעשר, קריאת שמע, ותפילה, וברכת המזון, ושבועת העדים, ושבועת הפקדון. ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא בכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכת כהנים, וברכת כהן גדול, ופרשת מלך, ופרשת עגלה ערופה, ומשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם.

(סוטה פ"ז; מ"א-מ"ב)

לדעת המשנה, מאחר ודברי הכתוב הם חלק מן המילים הנאמרות בשעת הארוע, הרי שאין לתרגם קטעי תורה אלה בשעת הטקס, ויש לנקוט בלשון הכתוב. דברים אלו הם בבחינת פרוש בהבנת הכתוב, מקומם ותיפקודם במסגרות השונות של עם ישראל לדורותיו. התורה איננה מדגישה את לשון הקודש, אך חמכים, דווקא כיוון שחלק מעבודת הבורא הפרטית נעשה גם בלשונות אחרות, הדגישו את המחויבות לעברית בארועים הטקסיים השונים.

לעומת זאת, מציינת המשנה שהדברים הנכתבים על המזבח לאחר הטקס עצמו נכתבים דווקא בשבעים לשון, ושוב- בדברי הכתוב אין התיחסות לשאלה זו:

וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב.

(דברים,כ"ז;ח')

'באר היטב' מתפרש כמדרש ההלכה במשנה (סוטה פ"זמ"ה), שחובה לכתוב את הדברים בכל לשון ידועה (בשבעים לשון), על מנת שכל אחד יוכל להבינם היטב. נעשית כך הבחנה מובהקת בין השתתפות בטקס ממלכתי בפועל לבין זכרון הטקס לדורות הבאים. בין מחויבות לעברית בכניסה לארץ לבין שאר שפות העולם בהוויה היהודית לדורותיה ותפוצותיה.

הבאת הביכורים

כאמור, פתחה פרשת כי תבוא בשני טקסים הנושאים מחד אופי פרטי ואישי, ומאידך מתקיימים בבית המקדש- מרכזו הרוחני של עם ישראל בימי הבית. נעסוק בהבט אחד במצוות הבכורים.

מה מחייבת מצוות הבאת הבכורים?

הבאת מקום (לירושלים), כלי (טנא), קריאה (פרשת 'ארמי אבד אבי'), שיר (שירת הלל המלוה את הטקס), תנופה (סל הבכורים) ולינה (בירושלים).

(ספרי דברים רצ"ח- ש"א [פינקלשטיין ע"מ 320-317])

מי מחויב בהבאת הבכורים למקדש?

יש מביאים בכורים וקורין, (יש) מביאין ולא קורין ויש שאינן מביאין… האופטרופוס והשליח והעבד והאשה והטומטום והאנדרוגינוס מביאין ולא קורין, שאינן יכולים לומר "אשר נתתה לי ה'" (דברים כ"ו;י')

(בכורים פ"א; מ"ג-מ"ה)

"אשר ה' אלוהיך נותן לך" (דברים כ"ו;י"א)- להוציא נשים טומטום ואנדרוגינוס, משמע מוציאן שלא יקראו ומוציאן שלא יביאו? תלמוד לומר: 'תביא' מכל מקום! ומה הפרש בין אלו ואלו? אלו מביאין וקורין ואלו מביאין ולא קורין"

(מכילתא דר' ישמעאל 10,533)

למרות שהנשים אינן קוראות את הקריאה המלווה את תנופת הבכורים- הן חייבות במצווה ומשתתפות בעליה ובשמחה ובלינה בירושלים. הן אינן יושבות בביתן, אלא הן חלק מן הציבור החוגג במקדש.

לעיון:מדוע בשל המילים "אשר נתתה לי ה'" הנשים אינן קוראות את הקריאה במקדש בשעת הבאת הבכורים?

 

מפרושי הרב שמשון רפאל הירש

 

כי תכלה לעשר (כ"ו;י"ב)

 

אמנם בקיום מצוות המעשרות יש להקדים תמיד את המעשר הראשון, שכן רוח התורה המטופחת על ידי שבט הלוי תחדיר בלב האדם את התודעה על תפקיד חייו; עליו לקדש ולרומם את הגופניות החושנית [הפיזית] (מעשר שני), ומוטלת עליו מצות החסד לשקוד על שלום רעהו (מעשר עני). ואם אין התורה מאירה את עיני האדם הרי הוא נהנה כבהמה ושאיפתו לרכוש היא רק אנוכיות ערטילאית…

 

כל מעלה רוחנית מותנית בכך שגם האדם הנהנה יוכל לעמוד בלא בושה לפני ה' ומקדשו. לשם כך עליו להיות בעל חרות מוסרית המשוחרר מכל שעבוד פיסי (טומאה), וכמו כן עליו להתרחק מאבלות מנוונת ומזלול בשמחת החיים הארציים. וכך עצם הנאתו תהיה מעשה מוסרי וקדוש, שיש בו משום עבודת ה'. ונמצא שגם האדם הנהנה מסתופף בתחום מקדש תורת ה'. משנתקדשו גם החיים החושניים כבר סרה כל שניות מלב האדם…

 

(ליקט עמנואל בן נאה)