מחשבות אחרי כנס קולך העשירי

השנה התקיים כנס "קולך" בבנייני האומה, וכנראה שלא סתם. השנה הרגשתי ש"קולך" הולכת ומתבססת כאחת מהאבנים שבונות את האומה. כן, אני מאמינה שהנינות והנינים שלי יספרו בגאווה בעבודות השורשים שסבתא-רבתא השתתפה בכנס העשירי של "קולך", ואפילו כתבה עליו באיזשהו דבר מוזר שנקרא אז "איגרת" ונשלח במייל! אבל עד העתיד הרחוק, נתמקד ב"בינה היתרה" וב"התבוננות הטובה" אשר בזכותן מוסיפה "קולך" עניין ובניין לעם היהודי.

אז מה השתנה לנו השנה?

לתחושתי, הפסקנו להתנצל. אולי אפילו הפסקנו להסביר, לשכנע, להשתדל שיבינו, לבקש שיְספרו עלינו, שיִספרו אותנו...

השיח והמושגים כבר כמעט ולא נזקקים לתרגומי אונקולוסה. האג'נדות מוּכרות. הנושאים ברורים מאליהם. 

אם הטענות נגדי בעקבות יוזמה מקומית הקשורה לעבודת ה', הן בסגנון: "את והחברות שלך מ'קולך'..." - הרי שהארגון וערכיו נוכחים ומשפיעים במעגלים רחבים!

כמו שאמרה ד"ר רונית עיר-שי, במושב הפתיחה: "הפמיניזם הדתי גורם לשידוד מערכות בכל העולם הדתי, ולפיכך הוא תנועת התחייה של עבודת ה' בימינו".

אך כבר באותו מושב, לצד דברים מרוממים אלו, ועל פי המסורת המקובלת ב"קולך" (מי אמרה "שמרנות" ולא קיבלה...), ספגנו ביקורת פנימית: 

איפה הצעירות? ואיפה הגברים? למה אין מספיק מזרחיות? למה הארגון לא פונה לכלל הציבור? 

למה לא רואים ושומעים את "קולך" יותר בסוגיות חברתיות מחוץ למגזר ולמגדר?

האם הפמיניזם הדתי שווה את המחיר החינוכי של פחות יראת שמים והתלהבות רוחנית?

איך אנחנו יכולות להעביר מסרים מורכבים בדור של מסכים שטוחים?

מה הם גבולות השינויים ההלכתיים שצריך לשים כדי לשמור על קדושה?

למה "קולך" נתפסת כאיום, ונשותיה כ"כועסות" - והאם אפשר לפעול ב"דרכי נועם"?

אכן, עוד מלאכה רבה מחכה ל"פועלות הבניין", אבל נראה לי שגם אם נמצאו או יימצאו תשובות, לא נפסיק לשאול... 

כי בעיניי המהות של "קולך" היא עצם השאלה, הביקורת, החקירה, החשיבה, החתירה להבנה – ורק כך אפשר לבנות ולתקן עולם!

הכותרת של הכנס היתה "שבעים פנים", ואני - למרות שאינני מתעלמת מהשאלות ומהביקורות - ראיתי הרבה יותר. ראיתי פנים מגוונות, בכיסויים ולבושים שונים, זיהיתי ייצוגים ממקומות פחות שגרתיים. היה ניכר שחשבו והתאמצו כדי שנוכל לשמוע קולות רבים, שכולם "עֵדֹתֶיךָ נֶאֶמְנוּ מְאֹד לְבֵיתְךָ נַאֲוָה קֹדֶשׁ ה' לְאֹרֶךְ יָמִים".

ומה לקחתי איתי בסופו של יום ארוך וגדוש, כ"אבני דרך ובניין"?

• מחויבות להלכה

הפמיניזם הדתי לא מחפש קוּלות והיתרים, אלא רצון להרחיב את מעגלי המחויבות לדבר ה'. הרב איתן טוקר הצליח לסכם זאת יפה אפילו במבטא אמריקאי: "המטרה היא לא עקיפת ההלכה, אלא אכיפת ההלכה באופן שלם וראוי".

הרבנית רחל קרן סיפרה שאחרי כל השנים בהן למדה ולימדה באקדמיה, בבית המדרש ובתכניות מנהיגוּת וחינוּך, הגיעה למסקנה ש"כדי להפוך רעיון ומחשבה לשינוי ציבורי אמיתי - צריך לדבר את שפת ההלכה! צריך להיות בחזית של העולם הדתי!".

הרבנית דבורה עברון קראה להסרת המכשולים משני כיוונים: "מצד אחד – על תלמידות חכמות להעז ולהשמיע את קולן בעולם ההלכה. מהצד השני – על 'השטח' לפעול כדי שיתנו להן להשמיע את הקול הזה, וכן יקצו משאבים גם ללימוד תורה של נשים".

 

• קהילתיות

אל מול שומרי החומות בשם האחדות, פותח הפמיניזם הדתי אפשרויות לבטא ייחודיות וליצור קהילות וקהלים בוואריאציות שונות. הרב הרצל הפטר הסביר שהשינוי ב'מעמד האשה' בתקופתנו משפיע גם על 'מעמד הגבר' ובעצם מגדיר מחדש את מערך החברה הדתית ההלכתית: "זו הזדמנות לעבור מסמכות הלכתית לוולנטריות, לעבור מריכוזיות לקהילתיות, ושכל קהילה תחליט בעצמה איזו הנהגה רצויה לה". 

במידה מסוימת, הכנס עצמו המחיש לי איך מתרחשת הקהילתיות החדשה הזו: שמחתי לפגוש חברים וחברות מהעולם הווירטואלי; לחדש חיבורים מתכניות ומסגרות בעבר; לשמוע מה קורה בצורות יישוב אחרות משלי ולהתחבר בהזדהות - הרגשתי שייכת למעגלים רבים, שמתערבבים זה בזה, ויוצרים חדשים, נפתחים ונסגרים ושוב. התרגשתי לגלות שבמעגלים האלו, למרות התנועה התמידית, אני יותר מאוזנת ומחוברת: לעצמי באמת, לְמה ולְמי שסביבי, ובעיקר לדבר ה', שאינו מקובע במסמרות אלא מתחדש בטובו בכל יום תמיד.

• "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ"

כך קרא הרב דניאל שפרבר, והסביר שמוטל עלינו לחפש היכן ניתן להתיר דברים שאינם אסורים, גם אם הם בניגוד למסורת, "כדי לגלות את המרחב הגדול של אזורי השוויוניות שיאהיבו את התורה וההלכה על ציבור עצום". 

וכך הדגימה לנו הרבנית עו"ד רבקה לוביץ, כאשר פירטה את העוולות הנעשות מדי יום ביומו לנשים ולממזרים בבתי הדין הרבניים, וקבעה באומץ: "הממסד הדתי לא עומד בקצב של השינויים במציאות. הכוח שבידיו מנתק בין ההלכה היהודית לבין המציאות האכזרית. אם לא נהיה אקטיביים בעניין הזה – אנחנו שותפים לעוול!".

• להתחיל מבראשית

כמו פרשות השבוע, גם פמיניסטית-דתייה מתחילה שוב ושוב מבראשית. היא כבר לא מצליחה לעצום את עיניה שנפקחו אחרי האכילה מעץ הדעת, והיא מבינה שהעולם הוא לא גן-עדן. פמיניסטית-דתייה לא יכולה להישאר ב"תיבת נוח" או לעמוד מעֶבר, כי כל פעם יש אתגר אחר שקורא לה "לך לך" או "לכי לזולתך". לא קל ללכת במסלול הזה, ויש לו מחירים: להיות חריגה ובודדה לעתים, לאבד את יראת השמים התמימה, לחיות בתודעה של חוסר שביעות רצון, לדעת שאת "אִיוּם" או לכל הפחות "חצופה", להעכיר התלהבות וחגיגיוּת בתובנה ביקורתית, להיות תמיד אחרי או לפני או תוך-כדי סערה, מאבק, ויכוח... 

אבל כשפמיניסטית-דתייה חוזרת מכנס "קולך" היא זוכרת שוב ש"למי שאינו מאמין – קשה לחיות השנה. השדות מבקשים ברכה...", והיא ממשיכה במסלול שהוא מבחינתה "משיב הרוח ומוריד הגשם", כדי להשפיע ולהגיע אל הארץ המובטחת המבורכת.

לו יהי וכל אחת תמשוך עמה למקומה קצה חוט של החוכמה, העוצמה, ההשראה והאכפתיות שהתמלאנו בהן בכנס, ותצליח לחולל שינוי נצרך אחד קטן, להתקדם עוד קצת בבניין קומה נוספת, להתפלל (גם) במילותיה של נעמי שמר, ולהאמין:

אם בהר חצבת אבן להקים בניין חדש 

לא לשווא... חצבת לבניין חדש - כי מן האבנים האלה יִבָּנה מקדש!