"אתה ואני, ניסיון ומעשה"

לכאורה הסתיים סיפור העקדה בכי טוב. העוקד והנעקד שבו בשלום. ואולם מבין המדרשים מבצבץ ועולה גם קול אחר. מדרשים אחדים אינם מאפשרים לקורא להתרווח אל סופו הטוב של הסיפור. שרה פרידלנד בן ארזה מתבוננת במדרשים העוסקים בתגובתה של שרה לעקדה. 

לכאורה הסתיים סיפור העקדה בכי טוב. העוקד והנעקד שבו בשלום. ואולם מבין המדרשים מבצבץ ועולה גם קול אחר. מדרשים אחדים אינם מאפשרים לקורא להתרווח אל סופו הטוב של הסיפור.הם אינם מאמינים שסיפור כזה יכול להסתיים בלי להותיר צלקות; לא ייתכן ניסוי בבני אדם. בצד ההתפעלות הרבה ממעשה ההקרבה של אברהם – שיסודו בפשט הפסוקים והיא נמשכת והולכת במדרשים, נשמע גם קול של מודעותם של חכמים למחירים שגבתה העקדה. הם עושים זאת בדברם על "אפרו של יצחק הצבור על המזבח",1 על כהות עיניו בעקבות דמעות המלאכים,2 וביתר חריפות – באמצעות סיפור על קרבן אדם אמתי שגבתה העקדה.

בוכה ומייללת

לפי אחת מגרסאות הסיפור הזה, גרסת פרקי דרבי אליעזר,3 השטן המתוסכל בעקבות העקדה מגיע אל שרה לספר לה על העקדה:
"וכשבא אברהם מהר המוריה, חרה אפו של סמאל שראה שלא עלתה בידו תאוות לבו לבטל קרבנו של אברהם אבינו. מה עשה? הלך ואמר לשרה: אי שרה, לא שמעת מה שנעשה בעולם?"
השטן מתגרה ברגשי האשמה האימהיים של שרה. הוא מטיל פגם באימהותה: אין את יודעת באינטואיציה האימהית הטבעית מה קורה ברגע זה לבנך?!...
"אמרה לו: לאו.
אמר לה: לקח אישך הזקן לנער יצחק והקריבו לעולה, והנער בוכה ומיילל שלא יכול להינצל."
ייתכן שהמצלול העשיר בצליל ל' רומז שהשטן אינו רק מדווח אלא אף מדגים לשרה וממחיש לאוזניה את מה שהוא רוצה שתאמין שמתרחש באותה עת. שרה אינה מסוגלת להגיב להתרחשות דרמטית זו במלים, אלא –
"מיד התחילה בוכה ומייללת."
יצחק ברגע זה בוכה ומיילל. כנגדו, במרחק רב, עונה לו אמו כהד באותו זוג פעלים. אפשר לשמוע בבכי וביללה של האם נוכח בכיו ויללתו של הבן ביטוי להזדהות. אבל אולי תגובתה מושתתת גם על התקווה הפנטסטית שבצינור ההמיה הבוכייה, חוט הלב הקולי המחבר אם ובנה הרחוקים פיזית זה מזה, יהיה די כוח למשות את הבן מן הסכנה האופפת אותו.
"בכתה שלש בכיות כנגד שלוש תקיעות, שלוש יללות כנגד שלוש יבבות, ופרחה נשמתה ומתה.
בא אברהם אבינו ומצאהּ שמתה.
ומהיכן בא? מהר המוריה, שנאמר 'ויבֹא אברהם לספֹּד לשרה ולבכותה'."

ומהיכן בא

למדרש זה גרסאות נוספות. באחת מהן מופיע לפני שרה יצחק המספר לה על מה שאירע לו בהר המוריה לאחר מעשה,4 ובאחרת – בא אליה השטן המתחפש ליצחק לאחר שאירע מה שאירע.5 רק בגרסת פרקי דרבי אליעזר מדווח לה האירוע בזמן הווה. המשותף לכל שלוש הגרסאות הוא הסיום. השאלה "ומהיכן בא?" ואף התשובה עליה אינן טכניות-גיאוגרפיות.
שרה הייתה צמודה לאברהם בכל גלגוליו והתנסתה עמו בניסיונותיו. מן הסתם אוזנה-שלה לא שמעה ישירות את הקולות שהוא שמע, ובכל זאת כיוון ששמרה אמונים לאברם, יצאה עמו מאור כשדים לחרן, ומחרן אל הארץ העלומה; היא שמעה מאישהּ את ההבטחות על הזרע ועל הארץ, ועמו עמדה שוב ושוב נוכח המציאות שהכחישה אותן; עריריים נאלצו שניהם לגלות למצרים ולגרר; שרה התחזתה לאחותו והמשיכה לכאוב את עקרותה, ומי יודע מה הרגישה כשבן נולד לאברהם משִּׁפחתהּ.
כיצד קרה אפוא שברגע האינטימי של הסתלקותה מן העולם נמצאת האשה הנאמנה הזאת לבדה? "מהיכן בא?" היא שאלה על הקשר ביניהם – מה אירע שבשעה ששרה נטתה למות, לא עומד עליה לסעדה אישהּ, שאליו נצמדה בטלטולי כל אותן שנים?
אף התשובה אינה גאוגרפית גרידא. 'הר המוריה' הוא הקוד המסמן את האירוע היחיד שאליו יצא אברהם עם הבן הנולד לה לתשעים בלא להתייעץ עמה ובלא להודיע לה. זהו האירוע שחצץ ביניהם.
סיפור עקדת יצחק מופיע לקראת סופה של פרשת וירא. את פרשת חיי שרה פותחת מיתתה. על סמיכות הפרשיות בין העקדה לבין פטירת שרה המדרשים הללו מטעינים קשר סיבתי. הם קובעים כי מעשה העקדה חרץ את מותה שרה.

ואני מעשה

דרשנים אלו בחרו להביע את מחאתם על ניסיון העקדה דווקא דרך האם. אולי סברו כי ביחס לאשה, יותר מאשר ביחס לאיש, לא בא בחשבון ניסיון בעניינים של חיים ומוות.
אֵם מאוחרת בהרבה שבה וניסחה את הדבר, בהשוותה את עצמה לאברהם אבינו. מרים בת תנחום, הידועה בכינוי העממי "חנה ושבעת בניה", הקריבה את שבעת בניה שסירבו להשתחוות לפסל על קידוש השם. כשהיא נפרדה מבנה הקטן האחרון, אמרה לו:
"בני, לך אצל אברהם אביכם, ואמור לו: כך אמרה אמי: אל תזוח דעתך עליך ותאמר 'בניתי מזבח והעליתי את יצחק בני', הרי אמנו בנתה שבעה מזבחות והעלתה שבעה בנים ביום אחד.
אתה – ניסיון, ואני – מעשה". 6
שלא כתחליף שנמצא בעקדה הגברית, הקרבן מזווית הראייה של אשה הוא עובדה ממשית. מנקודת המבט האימהית המגע עם המוות כמו עם הלידה הוא ממשי ומוחלט.
את המחאה הזאת חז"ל אינם מבטאים רק בהיגד מדרשי מופשט. כשהעמידו את בכיה ויללותיה של שרה כנגד התקיעות והתרועות, הם שימרו את קולותיה לא רק בטקסט המדרשי, אלא גם בריטואל. שופרו של אברהם בא להזכיר את זכות העקדה. אבל אובייקט זה לקוח מחלק הפתרון וההתרה של הסיפור. השופר אינו אלא קרנו של האיל שהמיר את הקרבן האנושי, יצחק.
לתוך אותו שופר, הבא להזכיר את תמורת הקרבן, כונסים חז"ל במדרשים אלו גם קרבן אמתי, שלא הייתה לו תמורה. מדי שנה בראש השנה, יום הרת עולם, משמיעים בני אברהם ושרה בשופרותיהם את הבכי והיללה האימהית – את צווחות הקרבן האמתי של העקדה.

שרה פרידלנד בן ארזה משוררת, מסאית, מרצה בנושאי חסידות, מדרש, פיוט וניגון ועורכת ספרים. עורכת ראשית של פירוש הרב עדין שטינזלץ לתנ"ך. ספר ההגות שלה 'יהי – מילים כמעשים' יצא במוסד ביאליק בשנת תשע"ה. זוכת פרס שר החינוך ליצירה יהודית בתחום הספרות לשנת תשע"ו


1 ילקוט שמעוני דברי הימים א' פרק כב רמז תתרפ. בגרסה מאוחרת זו נשמטת המלה 'כאילו', המופיעה בבראשית רבה צד,ה ובירושלמי, תענית ח,א ועוד.
2 בראשית רבה סה,י.
3 פרק לא.
4 ויקרא רבה כ,ב.
5 תנחומא וירא כג.
6 איכה רבה א,נ.