חשיבות הקשר הבין דורי - פרשת ויצא

בפרשת ויצא יעקב עוזב בחופזה את בית הוריו ובורח. במצב שפל, ללא כלום, הוא שוכב לישון עם אבן ככרית, וחולם על סולם ומלאכים. בהמשך הוא יבנה לעצמו בית ומשפחה, שלמרות הדמויות הרבות בה היא אינה חפה ממורכבויות. אסתר סויסה מציעה כי קשר רציף עם הוריו היה מסייע ליעקב להימנע מחלק מהתסבוכות. הדברים מוקדשים לעילוי נשמת אביה של אסתר, מסעוד בן זמרא, אשר נפטר בו' בחשון התשע"ח.

בקוראי את פרשת וייצא, אני מתנדנדת בין תחושת בדידות עמוקה ופגיעות לבין הצפה של אנשים ואירועים. יעקב עוזב בחופזה את בית הוריו ובורח. במצב שפל, ללא כלום, הוא שוכב לישון עם אבן ככרית, וחולם על סולם ומלאכים. בהמשך, הוא יבנה לעצמו בית ומשפחה ויהיה מוקף בנשים ובילדים, אמנם עם מורכבויות רבות. ולמרות כל ההמולה מסביב, תחושתי היא שהוא בודד ממש.

הקשר החיוני עם הוריו אבד ויתחדש לפרק זמן קצר רגע לפני מותו של יצחק. בפרשת וישלח פרק ל"ו פסוק כ"ז: "ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע הוא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק". יצחק נפטר סמוך למפגש סופי זה. סביר להניח שאין קשר משמעותי ורציף בין יצחק לנכדיו ובין יצחק לבנו יעקב. וכמה חשוב קשר זה. ייתכן שחלק מההתנגשויות במשפחתו הסבוכה של יעקב היו נמנעות לולא היה סב נבון ומעורב. הסבא השני, לבן, כידוע אינו מודל חיובי לסבאות.

קשר בין דורי צף אצלי במיוחד בחודש האחרון עם מות אבי בו' חשון האחרון. מהות הקשר מתואר היטב בספר "סבתא מוסרת דש ומתנצלת" של פרדריק באקמן השוודי:
"Having a grandmother is like having an army. This is a grandchild's ultimate privilege: knowing that someone is on your side, always, whatever the details. Even when you are wrong. Especially then, in fact."p.42
"כשיש סבתא, יש כאילו צבא מאחורייך. זוהי זכותה האולטימטיבית של נכדה: לדעת שיש תמיד מישהו לצידך, בכל מצב, לא משנה מה. אפילו כשאת טועה. בפועל, במיוחד במקרים כאלה" (תרגום שלי).

ובציון חודש לפטירת אבי היקר, מסעוד בן זמרא שעלה לארץ מלונדון לפני 24 שנה אחרי שנים של התמסרות ציבורית בקהילה הספרדית\פורטוגזית בלונדון והפיכתו לסבא גאה לתשעה נכדים במדבר הרחוק בדימונה. הוא העצים אותי ואת אחותי למרות שלא הגדיר את עצמו כפמיניסט, הוא הכניס בנו את ההכרה של המשך דרך המשפחה, והובלתה, פריצת גבולות, והחובה לפעמים ללכת נגד התלם. מה יהיה עם שם המשפחה הנפלא "בן זמרא" לאחר דורות רבים. האם הוא ייפסק? האם עלי לאמץ את השם ולשמור אותו חי? אז אחרי חודש של מערבולת תחושות, תהיות ושאלות, קריאת קדיש בבית העלמין בדימונה ובבית במהלך השבעה (עם הסתייגויות מסביב), אני מתנחמת במעטפת של חברותיי קבוצת לימוד נשים אבן שמואל, ובמשפחות שלנו הטובות ורואה סיפוק בקשר ההדוק שנוצר בין הסב לנכדותיו.

ולמרות המעטפת, אני חשה בדידות ופגיעות גדולה (vulnerability) , מצב דומה לדעתי לזה של יעקב בתחילת הפרשה. השפל הזה עשוי להצמיח שושלות, מעשי חסד והתמודדויות רבות ביומיום.
"הבדידות היא מנת חלקו של מי שחי על האדמה, ומכל היצורים האדם הוא הבודד ביותר. יתר על כן, הוא בודד יותר כאשר הוא מוקף בבני מינו." ~ הנרי מילר

שנדע, כמו יעקב אבינו, אמותינו שרה, רבקה, רחל ולאה, דוד המלך, חנה, הרב סולובייצ'יק ועוד רבות, להפיק תועלת ולתעל את חווית הזיקוק הזה לעשייה למען הכלל ולשאיפה לחברת מופת.


יהי זכרו של מסעוד בן זמרא Maurice Benzimra ברוך.