ויותר מכל אהבתי את חנה

את חנה ספראי ז"ל ראיתי בפעם הראשונה בשיעור, הייתה זו כיתת נשים לומדות במכון יהודית ליברמן. באתי כדי להתרשם, הממליצה הייתה פרופ' נעמי הכהן, מורתי מהאוניברסיטה.
דברים לזכרה מאת יעל זאדווין. 

המראה הראשון היה כל כך מדהים, שלא היה ברור כיצד לעכל אותו, הייתי במבוכה.

חנה, לימים "חנה שלי" הבחינה בכל, לקחה אותי לשיחה, עודדה, ניווטה וכך עשיתי את צעדי  הראשון במכון יהודית ליברמן ללימודי יהדות, שהיה ממוקם במושב בית מאיר.

בכל שבוע עליתי להרי ירושלים בתחילה באוטובוס ואח"כ ברכב שלי. ללימודים התקבצו נשים מירושלים, מיבנה, מקיבוצי בית שאן, וחברה אחת ממעלה הגלבוע, שנשאה בחיקה את תינוקה.

חנה יזמה, תכננה, ארגנה וביצעה, והכול נראה כי נעשה בהינף יד. היא ידעה עם מי לדבר, איך לדבר, איך ללחוץ ואיך להרפות, והעניינים הסתדרו.

היו אלה יומיים של לימודים רצופים מדי שבוע. את הלילה עשינו בבית הארחה שבבית מאיר, הלילות היו שמחים ועליזים, ערבי הווי, ועם שחר התארגנו ללימודים. אהבתי את המקום ואת הלימודים, ויותר מכל אהבתי את חנה, חנה שלי, כל כך מיוחדת, כל כך נוגעת ואישית.

בשנת לימודי השנייה חנה באה בהצעה שאי אפשר היה לסרב לה, "בואי תלוני אצלי בדירה (בתלפיות עם דגש על הנוחיות שלי) רק שלא אהיה לידך כל הזמן..."

כל שעה שבילינו יחד הייתה מתנה, כחברה, כמורה, כבן אדם, לא אחת שאלתי אותה "את יודעת גם לכעוס?" אני לא ראיתי וגם לא שמעתי.

חנה אהבה לעסוק ולהתייחס לאסטטיקה לא פחות משאהבה ללמד, והרבה סיפרה על בית הוריה. בית הוריה היה לי קן בחגים, כך למדתי את מקור השילוב של אנושיות וחכמה למדנית. מימי לא נתקלתי בבית שופע ומעניק כבית ילדותה של חנה, אותו למדה גם להעתיק.

חנה לומדת ומלמדת כבר לא הייתה הפתעה עבורי, אך למדתי לראות אותה גם רוקמת. כל דבר שעשתה היה בתבונה ועומק כה רב, כך שהערצתי אליה הלכה וגברה, אהבתיה אהבת נפש. נוהג מקסים אחר היה לה, משלא נפגשנו נהגה להתקשר אלי, ומקריאת השלום הראשונה ידעה מהו מצב רוחי ובהתאם באיזה מילים להשתמש כדי שאשוב להיות בטוב. אך מעולם, מעולם לא סיימה את השיחה מבלי שאמרה "שמעי, יש לי דבר תורה לספר לך". הרגשתי כמו גוזל שאמו מאכילה אותו במטעמים שמצאה ושמרה עבורו, שיגדל, שיתחזק, היו אלה רגעי עונג רב.

לא הייתי היחידה שנהגה לפנק לטפח ולעודד, כך עשתה לבני ובנות אחיה, שהיו לה כילדיה שלה. הרגשתי וראיתי לא רק את אהבתה אליהם אלא גם את מידת האחריות שלקחה על עצמה לגידולם וללמדנותם. איזה משפחה לומדת...

התקופה שבה הייתה באמסטרדם הייתה קשה עלי, הנתק היה בלתי נסבל, עד שהתחילה ללחוץ שאבוא לביקור. הביקור אצלה היה התעלות הנפש, כל כך הרבה פינוק, טיילנו, ראינו מוזיאונים, ולמדנו... זאת הייתה מתנת חיים.

כאשר חנה חלתה היה זה דבר בלתי נתפס ולא מובן. במקביל חלתה גם אחותי הצעירה, ואני נקרעתי בין ירושלים ופרדס חנה, בין בית החולים בבירה לבין בית החולים במישור החוף, הדילמה היכן להיות ראשונה הייתה מייסרת.

שתיהן הלכו לעולמן יומיים האחת אחרי השנייה, והשאירו אותי יתומה בלי בושה, ואני על שתיהן בוכייה.

מאז לא הייתה לי מורה כחנה שלי, יהי זיכרונה ברוך.