יהי מקום לזעקתי

מיהי שלומית בת דברי? מה הקשר שלה ליציאת מצרים? שלומית פיאמנטה בוחנת את הדמות דרך סיפורי המדרשים. 

מספר נשים נזכרות בסיפור יציאת מצרים, וכולן דמויות מעוררות השראה. הן מהוות דוגמא ומופת לעמידת הרוח האנושית למול שלטון טוטליטארי ואכזר. הן, כולן יחד, שותפות בהבאתו לעולם וצמיחתו של משה, אשר מגלם באישיותו את תכונותיהן המרשימות.

לא עליהן אכתוב היום כאן.

אני רוצה להזכיר כאן אשה אחרת, כעין צל נחבא של נשות ספר שמות. אשה נשכחת שמהווה תמונת מראה עצובה ומעוררת מחשבה לגיבורות הגאולה.

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי.

 וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם  וַיְקַלֵּל.

וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה.

וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן.

 וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'                    (ויקרא כ"ב)

מיהי אותה שלומית בת דברי, אשר שמה כשמי? איך קרה שנולד לה בן מאדם מצרי? האם זו תוצאה של מעשה אונס? האם זו זוגיות מרצון? הסיפור שותק. כך או כך, נראה ששלומית בת דברי מביאה איתה מציאות שלא הכרנו, דמות נשית הרבה פחות צדיקה וגיבורה ולדוגמא.

הסיפור שותק, אולם המדרשים מפרטים. מדרשים רבים משלימים את סיפורה החסר של שלומית, ובכולם היא עוברת אונס על ידי איש מצרי, ולרוב מואשמת בו. זה קרה כי היא אמרה שלום, כי היא דיברה הרבה, וכדומה.

למשל:

"ואותה האשה היתה שלומית בת דברי, ומפני שלום שהשיבה למצרי, נתעולל בה" (פסיקתא זוטרתא, שמות ב)

או:

שלמית - דהות פטפטה שלם עלך שלם עלך שלם עליכון מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל

בת דברי - דברנית היתה מדברת עם כל אדם לפיכך קלקלה          

(רש"י ויקרא כ"ד, ע"פ ילקוט שמעוני)

הכיוון הזה של המדרשים מעיד מה התפקיד שממלאת שלומית בסיפור יציאת מצרים:

היא הקול הכואב, האשם, הפצוע. היא אומרת: מה לעשות, לא כולנו גיבורות כמרים ויוכבד. לא כולנו יצאנו ממצרים באצילות וראש זקוף. אנחנו, כעם, נושאים גם צלקות מהשעבוד, נושאים גם פגיעה וזעם עצור. זעם שאותו מבטא כלפי חוץ באופן נורא והרסני הבן, הנוקב את השם ומקלל.

"וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית" – המדרש (ספרא ויקרא כ"ד) מתאר כיצד איש זה אינו מוצא את מקומו ואינו מתקבל על ידי השבטים, עד שהוא מחרף ומגדף. לכאב הזה, לפציעה הזו לא נמצא מקום. אין להכיל.

המשך הסיפור:

 "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

 הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ, וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה."

מצד אחד, מוציאים את המקלל אל מחוץ למחנה. מצד שני, סומכים כולם את ידיהם על ראשו – סוג של השתתפות, כעין קרבן שכולם חולקים. כמו השעיר של יום הכיפורים, מעבירים אליו את מה שהם נושאים איתם מהשעבוד, מה שצילק אותם, את הכאב והזעם שלהם.

המקלל הוא קול קולקטיבי, כאוב ומושתק, והתיקון הוא תיקון קולקטיבי.

ושלומית?

מפרש הנצי"ב:

"הזכיר הכתוב בשמה שהיתה ידועה בישראל, והיא שגרמה שיביאו אותו למשה ולעשות על פי עומק דבר תורה, אבל בלא זאת היו השומעים מסקלים אותו בעת שמועתם דבר מבהיל כזה, אך באשר שם אמו היא שלומית בת דברי והרבתה דברים לעצור בעד השומעים ולהביאו לבית דין."

(העמק דבר ויקרא כד)

בת דברי הרבתה בדברים, אבל כאן אלו לא דברים שהביאו לפגיעות ולחולשה אלא לתיקון: הבן אמנם חייב למות, אך הוא לא יומת באלימות פרועה כמו זו שהביאה אותו לעולם. אמו דואגת שיובא למשפט מסודר. סיפורו יישמע.

בסוף, גם לפן הפצוע והזועק, הכועס והפגום אפשר למצוא מקום. בסיפור יציאת מצרים שלנו ננסה לתת מקום לכולם.