פרה אדומה - לפרשת חקת

פרשתנו פותחת בציווי על שרפת פרה אדומה, וטהרת המת בהזאה מאפרה. ענייני הטומאה והטהרה נשמעים לאדם בן זמנינו כחידה תמוהה, ואף מביכה. הרבנית עידית ברטוב על פרשת חוקת.

הסיבה הראשונה לכך היא, שהתרחקנו מחיי מקדש, וקיימנו בגלויות דל"ת אמות של הלכה בלבד, מציאות זו הרחיקה אותנו מן הידע הנדרש, והשכיחה מאתנו כעם וכפרטים את תודעת הטהרות בחיי היומיום – בחולין ובקודש. בעקבות זאת נוצרו רתיעה ופחד מן ההלכות הללו, הן הוגדרו כ-מסובכות, מורכבות, ואף טומנות בחובן סכנות כעונש כרת. הן נדחקו לגדר 'הלכתא דמשיחא', שייפתרו בבוא יומן ע"י 'מישהו', ודיה לצרה, או לשמחה בשעתה.

מעבר לאי הרלוונטיות של הלכות טהרות לחיינו, גורם הנושא בכללותו, לחוסר נחת בקרב חלק מאתנו, בשל אי יכולתנו להסבירו באופן רציונלי (מה שמגדירן כ'חוקים'), והשם הרע שיצא לו בציבור עקב כך. אמנם, מצוות רבות אינן ניתנות להבנה שכלית, אך קל לנו יותר להתמודד עם המוכר והשגרתי, שכבר התיישב על לבנו ועל דעתנו. טומאה לעומת זאת מייצגת מצב רוחני בלבד, שאינו ניתן לתרגום בשפה שכלית-אנושית, ולא אחת הוא נתפס כזוהמה פיזית, אשר מי המקווה אמורים לנקות. כבר הרמב"ם התיחס בדבריו לקושי זה:

דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים, וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב (רמב"ם הלכות מקוואות פרק יא הלכה יב).

דרך הפרה ננסה להבין את משמעות הטומאה. המדרש מסביר כי חוקת הפרה היא מעין תיקון וכפרה לחטא העגל: משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמר המלך תבא אמו ותקנח את הצואה כך אמר הקדוש ברוך הוא תבא פרה ותכפר על מעשה העגל (במדבר רבה פרשת חקת פרשה יט אות ח).

על-פי המדרש, מתן תורה הכיל פוטנציאל לתיקון חטא עץ הדעת וגזרת המוות, וחטא העגל היווה החמצת התיקון לחטא אדם הראשון, ונפילה שוב לסבב שני של החטאה: שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני - פסקה זוהמתן (שבת קמה ע"ב - קמו ע"א), אלו המתינו ישראל למשה ולא היו עושים אותו מעשה לא היתה גליות ולא מלאך המות שולט בהן,... כיון שאמרו אלה אלהיך ישראל בא מות עליהן אמר הקדוש ברוך הוא בשיטתו של אדם הראשון הלכתם ... אכן כאדם תמותון (שמות רבה פרשת משפטים פרשה לב סימן א).

אפשרות המצב של טומאה בעולם נוצרה עקב חטא עץ הדעת, שבו הקדימו האדם ואשתו את האכילה מעץ הדעת טוב ורע, לאכילה מעץ החיים – עץ האמונה. משמעותה של אכילה זו היתה השקילה השכלית-האנושית של כל תופעה ומצב, והדרישה להתאמתו לדעתנו. תוצר הלוואי של אותו החטא היה האפשרות לחטוא וכתוצאה מכך - גזרת המוות, שנגזרה על האדם.

על האזהרה כי ביום האכילה מפרי עץ הדעת "מות תמות" אומר הרמב"ן (בראשית ב, יז), כי האכילה תביא בעקבותיה תוצאה הכרחית של היותנו בני מוות מעצם היפרדות הגוף והנשמה, ומסביר זאת בעל שם משמואל:

דהנה ידוע דצורת האדם ומהותו היא לחבר את שני העולמות, עליונים ותחתונים... הנפש מהעליונים והגוף מהתחתונים, ובמה שגופו מהתחתונים נמשך ונגרר אחר הנפש שמהעליונים, בזה עצמו הוא עושה פעולה בכל הבריאה להיות נמשך התחתון אחר העליון ממנו ... וע"כ לא הי' האדם מעותד למיתה, ואין הפירוש שהי' נשאר לעולם בזה העולם הגשמי כי אין זה שבח, אלא שהי' חלק הגוף נמשך אחר הנפש והי' עולה יחד עם עלות הנפש בלי פירוד, וכמו אליהו שעלה שמים וירד בגוף ונפש יחד... אך אדה"ר עשה היפוך תעודתו למשוך התחתון אחר העליון, אלא הניח דעתו של הקדוש ברוך הוא והלך אחר דעתו של נחש, ומשך חלק העליון אחר חלק התחתון, ובזה הפסיק את חבל הכוסף להיות חלק התחתון שבו נמשך אחר העליון, וכאשר נתבקש חלק העליון שבו לעלות ... בהכרח נעשה פירוד בין הדבקים, וחלק התחתון נשפל עוד למטה (שם משמואל שמות פרשת ויקהל שנה תרעז).

ייעודו של האדם בהיותו מורכב מעפר מן האדמה ומנשמת אלוקים, הנו לחבר בין עליונים ובין תחתונים, והעלאת העולם התחתון אל זה העליון. הבחירה בחטא הביאה בעקבותיה את האפשרות של הפרדות הגוף התחתון מן הנשמה העליונה, כשזה חוזר למקורו בעפר, וזו אל מקורה הגבוה. תהליך ההיפרדות הוא המוות, וממנו נגזרים כל יתר מצבי הטומאה, בהיותם מעין מוות חלקי, או מוות בזעיר אנפין: אפשר שתהיה הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת, כי המות הוא ההפסד הגדול, והאבר המצורע כמת והזרע הנפסד כן, מפני שהיה בעל רוח טבעי מוכן להיות טפה שיהיה ממנה אנוש, והפסדו כנגד כח החיות והרוח (ספר הכוזרי מאמר ב אות ס).

רק עם היווצרות אפשרות המוות בעולם באה גם הטומאה, שנובעת מצמצום האור האלוקי, והיא נוגעת לגוף בלבד, שכן "נשמה שנתת בי, טהורה היא". הגוף שהיה משכן וכלי לנשמה הקדושה, חשוף לסכנה רוחנית עם הסתלקותה ממנו, וכאן נפתח הפתח לטומאה. בעל אור החיים הקדוש מסביר את התהליך באופן זה: וכבר המשלתי במקום אחר ענין זה לב' כלים שהיו אצל בעל הבית אחת מלאה דבש ואחת מלאה זבל ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר אותה שהיתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים ואותה שהיתה מלאה זבל הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישוה לשל דבש, כמו כן אדם מישראל שמת, להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה, בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מהערב (אור החיים במדבר פרשת חקת יט, ב).

באופן דומה מוסברת גם טומאת היולדת, כשהיא מופרדת מכוחות הקדושה האלוקיים שבה במהלך הלידה, מה שמביא להדבקות כוחות טמאים בגופה: הלוא מפתח של חי' הוא ביד הקדוש ברוך הוא, והיתכן שתימשך מזה טומאה?... כעין טעם זוה"ק בטומאת מת מפני שכחות הטומאה משתוקקין לדבוק במקום שהיתה בו קדושה, וה"נ מפני זה גופא שהי' שורה ענין אלקי היינו מפתח של חי' שאיננו נמסר ביד השליח אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו הוא הפותח, ואח"כ כשנסתלק הענין האלקי זה שורים לעומתו כחות הטומאה. (שם משמואל ויקרא פרשת תזריע תרע"ד). אנסה להציע, כי אולי בזה טמון גם ההסבר לתופעת הדכאון לאחר לידה, כאשר הירידה ההורמונאלית היא אמצעי ביטוי לירידה הרוחנית...

כיצד מטהרת הפרה? ננסה להבין את הבלתי אפשרי, את מה שאמר עליו החכם מכל אדם: אָמַ֣רְתִּי אֶחְכָּ֔מָה וְהִ֖יא רְחוֹקָ֥ה מִמֶּֽנִּי (קהלת ז, כג), מסביר בעל השם משמואל, כי אפר הפרה מרמז על גוף האדם שהתרוקן מנשמתו, ונותרה בו רק הטומאה, ללא שמץ של חיות. המים לעומת זאת רומזים לתורה ולחיים, וכשנותנים אותם על אפר הפרה, הם נטמאים מן האפר. בהזאת מי החטאת על האדם הטמא, נמשכת טומאת המת מגופו אל טיפות המים החיצוניות לו, והוא חוזר למצבו הטהור.

בעתיד לבוא כאשר נגיע למצב שבו תימלא הארץ דעה את ה', יתוקן קלקול הדעת, ויתברר הטוב מן הרע. על כך נרמז בתלמוד: מאי דכתיב (ישעיהו לג) והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת וגו' - אמונת - זה סדר זרעים, עתיך - זה סדר מועד, חסן - זה סדר נשים, ישועות - זה סדר נזיקין, חכמת - זה סדר קדשים, ודעת - זה סדר טהרות (מסכת שבת דף לא עמוד א).

 אז גם תקוים בנו הבטחת הנביא: וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִ֖י לְעוֹלָ֑ם וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִי֙ בְּצֶ֣דֶק וּבְמִשְׁפָּ֔ט וּבְחֶ֖סֶד וּֽבְרַחֲמִֽים וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִ֖י בֶּאֱמוּנָ֑ה וְיָדַ֖עַתְּ אֶת־הֽ' (הושע פרק ב פסוקים כא-כב). ידיעה שלמה ומתוקנת זו, הנה הביטוי לאמת המבוררת מן השקר, והיא תזכה אותנו בעץ הדעת טוב ובעץ החיים גם יחד: בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ מָק֣וֹר נִפְתָּ֔ח לְבֵ֥ית דָּוִ֖יד וּלְיֹשְׁבֵ֣י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם לְחַטַּ֖את וּלְנִדָּֽה, וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻ֣ם׀ ה֣' צְבָא֗וֹת אַכְרִ֞ית אֶת־שְׁמ֤וֹת הָֽעֲצַבִּים֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יִזָּכְר֖וּ ע֑וֹד וְגַ֧ם אֶת־הַנְּבִיאִ֛ים וְאֶת־ר֥וּחַ הַטֻּמְאָ֖ה אַעֲבִ֥יר מִן־הָאָֽרֶץ (זכריה יג, א-ב).