סדר ליל ראש השנה

מה נשתנה ליל ראש השנה מכל הלילות? זו כמובן שאלה שאנו רגילים לשאול בליל הסדר. אז מה פתאום אני מעלה אותה בהקשר של ראש השנה? - יפה קלנר רוזנבלום, מייסדת אתר קולך,מספרת על סדר ליל ראש השנה. 

ליל הסדר מוגדר במסורת כערב שכל תכליתו שימור הזיכרון של יציאת מצרים. גם בקרב מבוגרים, אבל בעיקר בקרב צעירי המשפחה. סדר ההגדה, שהלך והתגבש במהלך השנים, כולל פזמונים ושירים קליטים, שיחלחלו בקלות לאוזני הילדים, אבל רבותינו לא שכחו גם את תפקידו של החיך בצריבת הזיכרון והחוויה. וליתר ביטחון נקבע ש"כל מי שלא אמר: (ואולי גם לא אכל?) פסח, מצה ומרור, לא יצא ידי חובת הפסח".

בליל הסדר יש לנו מאכלים שנושאים תפקיד סמלי, פתח למדרש, אגדה והסברים במסגרת והגדת לבנך. מאכלים כמו חרוסת, מרור, ארבע כוסות ומאכלים מסורתיים אחרים, כל בית וכל עדה כמנהגה. חלק מהמאכלים שזורים ונובעים ממנהגי החג ומצוותיו. כך המרור והמצה לדוגמה. חלק מהמאכלים הם תוצאה של מסורות משפחתיות ועדתיות, וגם להם תפקיד חשוב בעיצוב זיכרון החג.

עבורי למשל, ריחות הניקיון של פסח, מתערבבים בריח היין המתוק של החרוסת ובריחם החגיגי של צלית בשר הכבש וזיכרון הניחוחות הזה מיד מעלה ומציף מול עיני גם את תמונת הוריי זכרם לברכה במין בליל מענג של געגועים וכאב. אבל גם, נזכרת בכל הפירושים והמנגינות של החג ששרו וספרו בבית הורי.

בחנוכה הלביבות המהבילות עם נטפי השמן (זכר לנס פח השמן) מתערבלות עם אור הנרות המרצד, המסיבות, דמי החנוכה ושמחת הניצחון של החשמונאים על תרבות היוונים. בחג מתן תורה, המאכלים החלביים משתלבים עם תיקון ליל שבועות, כשאנו הולכים עם בוקר צרובי עיניים וכמהי שינה, ונזכרים שוב ושוב בכל האגדות והסיבות לאכילת מאכלי חלב. כל חג עם המאכלים האופייניים לו הפך במשך השנים לסמל שניתן לדרוש עליו תלי תלים של דרשות, הסברים וכל זה במסגרת ו"הגדת". אז למה לא ו"הגדת" גם בראש השנה. ואיזה חג מלבד ראש השנה יש בו כל כך הרבה תקוות, מאוויים, בקשות ומשאלות לאבינו מלכנו אם לא ראש השנה? והיכן המקום המתאים להביע אותם, אם לא שולחן החג עם מאכליו הייחודיים.

כבת למשפחה מהיישוב הישן, הייתי בטוחה בעבר שכל המאכלים והסימנים שאנו אוכלים בסעודת ליל ראש השנה ואף בערב השני, הם מנהגים מקובלים בכל קהילות ישראל, בדיוק כמו החרוסת והמרור בפסח. לאחר שנים רבות התברר לי שלא כך הדבר, ורק התושבים של היישוב הישן בירושלים אימצו להם את מנהג הסימנים שלמדו מבני עדות המזרח שחיו אתם בקשרים הדוקים ובשכונות מעורבות. בשאר עדות אשכנז אוכלים כמובן תפוח בדבש, תמרים ורימונים, אבל לא את כל המינים שבני היישוב הישן אימצו במשך השנים.

הזיכרון המשתרש ונצרב (בראשנו) בפינו, לבנו ובראשי הצאצאים שלנו הוא תוצר של אירועים מיוחדים החוזרים ונשנים, המלווים בטקסים וסמלים. בראש השנה יש לנו את תקיעת השופר כנושא מכונן ומעצים. אך כאשר אני עוצמת את עיני אני נזכרת דווקא בילדותי בבית הורי ויחד עם קולות השופר, עם המנגינות והניגונים של תפילת החג בבית הכנסת, אני מריחה את ריחות המאכלים שאמי מבשלת במטבח, אני זוכרת את אבי ז"ל חוזר ומדגיש שכל חיינו בנויים מסמלים שתפקידם להפנים ולההעצים את הזיכרון האישי והקיבוצי, וכך שרד גם עם ישראל, כל אלו תוך שהוא עורך את התבשילים השונים על מפת שולחן החג הלבנה.

הסמלים הם שנותנים את הטעם האמיתי לחיים והם שנצרבים בזיכרון ילדותינו ומאפשרים את הגעגוע לימים, לחגים ולמועדים כפי שנחלנו בבית הורינו. הם גם נותנים את המשמעות המרבית לחיינו. אז למה לא להפוך את שולחן החג לשולחן ליל הסדר- של ראש השנה.

אבינו מלכנו, חננו ועננו, כי אין בנו מעשים, עשה עמנו צדקה וחסד והושענו


מנהגי סדר ליל ראש השנה (מסורת מבית הורי)

מדליקים נרות של חג ומברכים "ברוך….. להדליק נר של יום טוב" ו"שהחיינו". (על ערב שני של חג ראו בהמשך). כאשר חוזרים מתפילת מעריב בליל א' של ראש השנה, מקדשים על היין ומוסיפים ברכת "שהחיינו". סדר הסעודה : לאחר נטילת ידיים מסיבים לשולחן ומתחיל סדר ליל ראש השנה. כל הפירות הירקות והמאכלים הופכים לסמלים לבקשות ולתחינות שלנו. זה הופך את הסדר לא רק לטעים וריחני אלא גם למשמעותי ובעיקר לצאצאים.

חלה בדבש

טובלים / מורחים פרוסת חלה בדבש (ויש נוהגים לטבול גם במלח). מברכים המוציא

תפוח בדבש

טובלים תפוח בדבש. מברכים ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי העץ.

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה.

תמרים

התמר הוא משבעת המינים. יש המקפידים לאכול את התמר לפני התפוח.

מברכים: אם מקדימים תמרים לתפוחים מברכים בורא פרי העץ על כל הפירות. אם התמרים הם תמרים לחים (עדיף) – מברכים גם "שהחיינו". יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיתמו שונאינו ואויבינו.

רימון 

משבעת המינים – רצוי להשאיר ליל ב' דראש השנה. מברכים: יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שנרבה זכיות כרימון

קרא/גזר/דלעת 

הקרא הוא ירק בצורת קישוא/בצל, מנהג ירושלים, מבשלים מתוק. ניתן להחליף בגזר, דלעת או כל מין אחר מפרי האדמה. מברכים: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי האדמה. יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שתקרע רוע גזר דיננו ויקראו זכיותינו לפניך.

רוביא 

אפשר שעועית ארוכה מיוחדת או הפולים הקטנים של שעועית זו עם נקודות שחורות. מברכים: יהי רצו מלפני אבינו שבשמים, שירבו זכיותנו

כרתי=פרסה=לוף 

מברכים: יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיכרתו שונאינו

סילקא 

יכול להיות עלי סלק = מנגול או סלט סלק ממש (אפשר שניהם), כי כל המרבה הרי זה משובח. מברכים: יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שיסתלקו אויבינו ומשטיננו.

דגים 

מברכים: יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שנפרה ונרבה כדגים

ראש של כבש/ ראש של דג/ לשון צלויה (יש מנהגים שונים של עדות) 

מברכים: יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שנהיה לראש ולא לזנב


בלילה השני של החג יש להדליק את נרות החג וספק אם ראש השנה הוא "יומא אריכתא" או שני ימים נבדלים, וכדי ש"השחיינו" לא יהיה ברכה לבטלה, כדאי ורצוי שהאישה תקנה בגד חדש כשהיא מברכת על הנרות ביום השני. בלילה השני של החג, נוהגים להניח פרי חדש, ל"שהחיינו" על השולחן עוד לפני הקידוש בשביל ברכת שהחיינו. נוהגים לאכול את הפרי החדש (אצלנו נהגנו לברך על הרימון, שהוא משבעת המינים והוא עדיף על פירות אחרים) מיד לאחר הקידוש ולפני נטילת ידיים, כדי שלא תהיה ברכה לבטלה בקידוש. כדאי ורצוי לאכול מפרי זה גם בתוך הסעודה, כדי לפטור מברכה אחרונה ויוצאים בברכת המזון.

בראש השנה, שאחד מערבי החג חל במוצאי שבת יש קידוש מיוחד (יין, קידוש, נר, הבדלה וזמן).