שבת "ועימה אנוכי בצרה" על תהליכים בקהילות קטנות

הרצון של הקהילה להתייחס לנושאים מורכבים שנחווים כרחוקים ואולי "לא שייכים" אלינו, אחריות ציבורית בשבת "עמה אנוכי בצרה".

זה סיפור קטן על שבת "עמה אנוכי בצרה".

פעם, כשעבדתי כעובדת סוציאלית עם נוער בסיכון, גיליתי את החיסרון בעבודה שקרובה לבית. הייתי מגיעה מהעבודה ישר להתייצבות עם חבורת האמהות השלוות הממתינות בשער הגן לילדים, ולא הייתי מספיקה לצאת מהטלטלה הרגשית. הסיפורים הקשים מהצד האפלולי של החיים היו מתערבבים לי עם הפסטורליה והביטחון של הקהילה שלי הנינוחה. היו ימים שזה היה ממש קשה. לנשום עמוק, להגיד שלום יפה, למרות התמיהה איך אפשר לחייך כשכאן ליד מתרחש כך וכך וכך.

הדרך מהעבודה ליישוב קצרה מדי, חשבתי אז. הדרך קצרה מדי ואני לא מצליחה להפריד מספיק.

*

לקראת שבת "עמה אנוכי בצרה" פנתה אחת הרבניות מהיישוב אל הרב שלנו, העבירה לו את דפי המידע והלימוד שהוכנו במיוחד וביקשה שיתייחס לנושא בקהילה. הרב שתק יומיים, ואז הגיב בשלילה: הוא לא חושב שמתאים להתייחס לנושא בקהילה - מה זה קשור לקהילה? - והוא גם בכלל נגד החוק להפללת לקוחות זנות. לדעתו החוק לוקה בהטלת כל האחריות על הגברים והתעלמות מאחריות האשה למעשיה (!), ובכך מעליב את "יכולת הבחירה שבאדם"; לכן - לטענתו - יש לקנוס גם את האשה שבזנות (כמובן, תוך חוסר מודעות להנחות היסוד השגויות שבדבריו, כמו למשל שבזנות יש רק נשים…).

לאחר התגובה הזו חשבנו שאין סיכוי שיקרה אצלנו משהו בשבת "עמה אנוכי בצרה". אבל רק כדי להרגיש שניסינו, שלחנו מכתב לכל אנשי היישוב, בו הצגנו את הנושא והזמנו את מי שרוצה לבקש את החומרים באופן פרטי. מי ירצה, חשבתי לעצמי. מי רוצה לערבב את כל הכאב והגועל עם חיינו היפים והמטופחים. אף אחד לא יפנה.

ואז התחוללה ההפתעה: אנשים פנו. גם בפרטי, גם בציבורי. הציגו דעות, שאלו שאלות. במקביל, באחד ממנייני השבת ביישוב (מניין בו יש אשה בוועד הגבאים) הוחלט לומר בתום התפילה בשבת דבר תורה שייתייחס לנושא מיגור הזנות. אני עברתי במשך יומיים מהקלדה להקלדה: הדיון גלש מהמייל לווטסאפ וחוזר חלילה, עד שהחלטתי לקיים לימוד אצלי בבית בשבת בצהריים לפי דפי המקורות שהכינה הרבנית חנה השקס. ולו כצעד סמלי. לשמחתי, הגיעו ללימוד גם גברים וגם נשים, ובגילאים מגוונים. התכנים היו קשים, השיעור היה טעון, אבל השיח התקיים והמידע עבר וחלחל. היה מקום בלב.

ההרגשה העיקרית שנותרה לנו עת אספנו את הדפים בסיום הייתה תחושה שיש הרבה דרכים לשיח. איך כיום היכולת להשתיק סוגיות לא נעימות הולכת ונשחקת, איך האמצעים הדיגיטליים נותנים לנו פה שפעם לא היה. לולא הפלטפורמה של המייל, לעקוף התנגדות של רב לקיום דיון היה קשה מאוד.

*

אז פעם הרגשתי שהחיים היפים בקהילה והחיים הקשים "בשטח" קרובים לי מדי ומתערבבים. לקראת שבת "עמה אנוכי בצרה" הרגשתי הפוך: את הניתוק וחוסר הידיעה דווקא מצד המנהיגות הקהילתית כאן, דווקא מהצד שאמור להיות הכי קשוב. ואז גיליתי את אלו שמוכנים להקשיב ולתת מקום לכאב, לדעת ולהבין. שלא רוצים להתנתק מהמקומות הכואבים, אלא להכיר בהם. שמחתי לגלות אותם.

כל זה, כמובן, הוא חלק קטן מההתרחשות שאחראיות לה לולא כל הנשים המופלאות שמאחורי המאבק הזה, החוק, השבת והעצרת. העשייה שלהן מופלאה ומעוררת השראה, וזו הזדמנות לעצור ולהוקיר כל אחת מהן. . אחיותינו ואחינו הנתונים בצרה ובשביה - המקום ירחם עליהם ויוציאם משעבוד לגאולה.