כי אצק מים על צמא

על הכללתם של החוטאים, החוזרים בתשובה והגרים בתוך הקבוצה הזוכה לכך שה' ישרה עליה מרוחו.

ויקרא אל משה

שני הפסוקים הראשונים של פרשת ויקרא פותחים את פרשיות הקרבנות, על פרטיהם והלכותיהם. פסוקים אלה  עלולים להקרא כרצף של ארועים והוראות, שמצווה ה' את משה ואת בני ישראל.

ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה, מן הצאן, ומן הבקר תקריבו את קרבנכם.

לא רק האדם ה'מודרני' מתקשה בפסוקים הללו - כבר הנביאים מזכירים את עקב אכילס של עניני הקרבנות  ואת סכנתם. שמואל אמר: "החפץ לה' בעולות וזבחים", וישעיהו אמר: "למה לי רוב זבחיכם" וכו'. האפשרות להאחז במעשה 'טכני', כביכול, כדי להפטר מחשבון נפש אמיתי היא אפשרות קדומה ביותר שחולשת הטבע האנושי נטתה אליה מני אז. חולשה זו פגמה, למעשה, בדימוי המקודש, הרצוי, של עבודת הקרבנות.

כל אלה, בנוסף למורגלותנו הרבה בנוסח הפסוקים הללו ורבים הדומים להם המצויים במקרא כולו, עלולה לטשטש את ההתפעלות הראויה מתוכנם: "ויקרא אל משה... וידבר ה' אליו". משאלתם של בני אדם רבים בכל הדורות ובכל הזמנים היתה לקרבת ה', ולדיבור עמו. סדרת מדרשים בפרשה הראשונה של מדרש ויקרא רבה מתפעלת ומבליטה את זכותו הגדולה של משה, שזכה בכך. משה זכה קריאתו של ה'. קריאה העומדת בפני עצמה, וקודמת לדיבור ולפרטיו: "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו"... והמדרש (ויקר"ר א,ב) מדגיש: "שמכולם לא קרא הדיבור אלא למשה".

המדרשים מבליטים את יחודו של משה על פני שאר בני האדם, שאר בני ישראל שאר נביאי ישראל ושאר נביאי אומות העולם. למשל (שם א יד):

מה בין משה לכל נביאים? ר' יהודה בר עלאי ורבנן. ר' יהודה אומר: כל הנביאים ראו מתוך תשע איספקלריות, .. ומשה מתוך אספקלריא אחת. רבנן אמרי כל הנביאים ראו מתוך אספקלריא מלוכלכת ומשה ראה מתוך אספקלריא מצוחצחת.

ר' פנחס בשם ר' הושעיא: למלך שנגלה על בן ביתו באותנין שלו. לפי שבעולם הזה השכינה נגלית על היחידים, אבל לעולם הבא מה כתיב? "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר"... (ישעיה מ', ה).

המדרש הזה, החותם (על פי רוב כתה"י) את סדרת המדרשים הראשונה של ויקרא רבה, נוגע בנקודה הרגישה של פסוקי הפתיחה של ספר ויקרא, הקודמת לכל עניני הקרבנות, הלא היא המוגבלות האנושית המפריעה לבני האדם לזכות בקרבת ה', מוגבלות שבן האנוש היחיד שגבר עליה במידת מה, ואולי במידת האפשר, היה משה רבנו. כל השאר - זכו להרבה פחות מזה. לשיטתו של ר' יהודה בר עלאי מדובר בעוצמה של ריחוק וקרבה - תשע אספקלריות או אחת, לשיטת רבנן מדובר על בהירות או טשטוש - אספקלריא מטושטשת ושאינה מטושטשת. כך או כך - הפער קיים. ובסופו של דיון בא ר' פנחס ומנחם, בשם ר' הושעיא: הצמצום הוא זמני. רק בעולם הזה נגלית שכינה על יחידים, אבל לעולם הבא כתוב "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר". כל בשר - ולא רק הנביאים, כל בשר - ולא רק ישראל.

מה מציעה התורה למבקשים לקרב אל ה', אשר אינם במעלתו של משה? הפסוקים הבאים מבארים זאת באר היטב:

ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה, מן הצאן, ומן הבקר תקריבו את קרבנכם.אדם כי יקריב - אדם המבקש להתקרב לה' ולהקריב לו קרבן, יואיל ויקח מן הבהמה, מן הצאן או מן הבקר את קרבנו.

פסוקים אלה מדברים על קרבה. הדרך להתקרב למקום שכינה ולנוכחותה בזמן קיומו של משכן, היא להקריב קרבנות, לסמוך עליהם, ההבאה, הסמיכה, הוידוי, וטקס ההקרבה כולו, הינו כלי שנועד ליצור את הקרבה המבוקשת. עולה מכך, שהפסוק לא מסתפק בתאור קרבתו המופלגת של משה לה', וההזמנה שהוא מוזמן לבוא אל הקודש פנימה, לזכות בקרבת ה', אלא כל כולה של הזמנה זו לא נועדה אלא כדי ליצור את המסגרת שבה יוכלו בני אדם אחרים, בני ישראל, לזכות ולו במעט מאותה קרבה.

אצק רוחי על זרעך

בהפטרת ויקרא, (ישעיהו מג כא - מד, כד) ישנה מעין השתקפות של הנושאים הנידונים שהזכרנו. "עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו". פסוק זה, הפותח את ההפטרה, שייך למעשה לסיום הפרשיה הקודמת: כה אמר ידוד הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה: (יז) המוציא רכב וסוס חיל ועזוז יחדו ישכבו בל יקומו דעכו כפשתה כבו:(יח) אל תזכרו ראשנות וקדמניות אל תתבננו:(יט) הנני עשה חדשה עתה תצמח הלוא תדעוה אף אשים במדבר דרך בישמון נהרות:(כ) תכבדני חית השדה תנים ובנות יענה כי נתתי במדבר מים נהרות בישימן להשקות עמי בחירי:(כא) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו:

פסוקים אלה מתארים את מאמצי ה' לטובת עמו, ואת תכליתם: "תהלתי יספרו". זוהי הקירבה מנקודת מבטו של ה'. מסדרי ההפטרה בחרו לפתוח את הפטרת ויקרא בפסוק אחרון זה, כך הוא הפך לכותרת המקדימה את הפסקה הבאה, פסקה המתארת את האכזבה ואת השבר של ה' מריחוק בניו ממנו, ומכך שגם את הקרבנות אינם מקריבים לו: (כב) ולא אתי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל:(כג) לא הביאת לי שה עלתיך וזבחיך לא כבדתני לא העבדתיך במנחה ולא הוגעתיך בלבונה:(כד) לא קנית לי בכסף קנה וחלב זבחיך לא הרויתני אך העבדתני בחטאותיך הוגעתני בעונתיך: ס(כה) אנכי אנכי הוא מחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכר:(כו) הזכירני נשפטה יחד ספר אתה למען תצדק:(כז) אביך הראשון חטא ומליציך פשעו בי:(כח) ואחלל שרי קדש ואתנה לחרם יעקב וישראל לגדופים: ס

העמדת המטרה בראש הפסקה  - "עם זו יצרתי... תהלתי יספרו" מבליטה את גודל הפספוס: לא זו בלבד שלא ספרו תהלתי אלא שאפילו את הכלי שנוצר כדי ליצוק לתוכו את הקרבה, הקרבנות, הם לא העניקו לי אלא לאלוהי נכר. כך מבינים רוב המפרשים את הפסקאות הללו, והמדרש (למשל אסתר רבה, ג ד ומקבילות) על הפסוק "לא אותי קראת" מוסיף ומעצים את הדבר בתארו איך הולכים הם ומקריבים קרבנותיהם לכל אליל זר, וה' רואה ומצטער:

אמר רבי לוי לעבדו של מלך שעשה סעודה לחיילותיו וזימן כל לגיונותיו של מלך ולרבו לא קרא, אמר לו המלך הלואי השוית אותי ככל חיילותי, כך אמר הקדוש ב"ה הלואי עשאוני בני ככרזימין הזה שבא באחרונה אלא ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל,  הפרק עצמו לא עוסק בסיבות ההחמצה, דומה אפילו שהוא מדלג עליה בכוונה, ומתאור הבגידה והשבר הוא עובר לתאור התיקון: ועתה שמע יעקב עבדי וישראל בחרתי בו: (ב)  כה אמר ידוד עשך ויצרך מבטן יעזרך אל תירא עבדי יעקב וישרון בחרתי בו:(ג)  כי אצק מים על צמא ונזלים על יבשה אצק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך:(ד)  וצמחו בבין חציר כערבים על יבלי מים:זה יאמר לידוד אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתב ידו לידוד ובשם ישראל יכנה:

יבוא יום, מבטיח ה', על פי ישעיהו, ש"אצק רוחי" עליכם. משאלת הקירבה, שהקרבנות היו אמצעי לה, תמולא באופן שונה לחלוטין: על ידי השראת רוח ה' ישירה, ללא אמצעי. לא דם, אלא מים, לא קרבנות מן החי, אלא דימוי מעולם הצומח: אצוק רוחי על זרעך, וברכתי על צאצאיך, וצמחו בבין חציר, כערבים על יבלי מים. רוח ה', רוח נבואה והשראה תחיה אותם.

התוצאה לא תאחר לבוא - זה יאמר לה' אני, וזה יקרא בשם יעקב, וזה יכתוב ידו לה' ובשם ישראל יכנה.

המדרשים השונים מפרשים באופן שונה את רצף ההתקרבויות הנזכרות לפסוק, לפי מכילתא דר' ישמעאל (משפטים פרשה יח):
ליי' אני, ואל יתערב בי חטא,
 וזה יקרא בשם יעקב, אלו גרי צדק
וזה יכתוב ידו ליי', אלו בעלי תשובה,
ובשם ישראל יכנה, אלו יראי שמים.

לפי אבות דר' נתן (נוסח א פרק לו):
זה יאמר לה' אני אלו צדיקים גמורים.
 וזה יקרא בשם יעקב אלו קטנים בני רשעה.
 וזה יכתוב ידו לה' אלו רשעים שפירשו מדרכיהם וחזרו בהם ועשו תשובה.
ובשם ישראל יכנה אלו גרי אמת:

מבלי להכנס להבדלים - המשותף לשניהם, הוא הכללתם של החוטאים, החוזרים בתשובה והגרים בתוך הקבוצה הזוכה לכך שה' ישרה עליה מרוחו. לא אל נבחרים מורמים מעם, כמשה, יקרא אז ה', כבתחילת הפרשה שלנו, אלא אל כל החפץ בכך. 'לפי שבעולם הזה שכינה נגלית על יחידים, אבל לעולם הבא מה כתיב? (ישעיה מ', ה). "וראו כל בשר כי פי ה' דבר"'.