מגילת רות - בין פרידות לאיחודים

כל עוד אנו חיים בעולם התובע מאיתנו לנהל את חיינו שוב ושוב בין פרידות וחיבורים, עלינו ללמוד מנעמי, מרות ומעורפה על פרידות, התחברות, והסתגלות למרות הקשיים

מוקדש באהבה לחנה קהת לרגל פרישתה מהעמידה בראש ארגון 'קולך'

במהלך חיינו, כולנו נדרשים, ברצוננו ושלא ברצוננו, לחוות פרידות ואבדנים. ברגעים אלה אנו מחפשים את הכוחות להסתגל למציאות החדשה ולהצליח לתפקד באופן סביר. ולפעמים זה מספיק. אך על מנת לשוב ולחיות את חיי הנשמה שלנו, להיות מסוגלים לצאת שוב מן הכוח אל הפועל, נדרש יותר מזה. על אף הכאב והפחדים שהטראומות שלנו הותירו בנו, עלינו להשאיר את החלק הפגיע - המבקש - הסקרן והמרגיש, פתוח וחשוף. עלינו להשאיר את 'בלוטת האמונה' שלנו, פועמת.

מגילת רות היא מגילה העוסקת בפרידות קשות: אלימלך, נעמי ובניהם נפרדים מאדמתם ומקהילתם, ונעמי וכלותיה נפרדות לנצח, אחד לאחד מבני זוגן. מנגד, מתארת המגילה שרשרת חיבורים חזקים ומפתיעים: רות באהבתה מסרבת להרפות מנעמי, נעמי (ורות) שבות לאדמה ולקהילה בבית לחם, בועז מתחבר לרות, ונעמי, לתינוק הקטן עובד. אז כיצד זה עובד? כיצד ניתן לשוב ולהתחבר, לאחר פרידה כשהצלקת עדיין צורבת?

שלוש הנשים במגילת רות מתמודדות עם הדילמה הזו בחייהן, ובמובן מסוים מייצגות דרכים שונות להתמודד עמה, על פי אופיין ויכולותיהן השונות.

ערפה מייצגת את היכולת להיפרד. את היכולת הבריאה לנשק לעבר - לחמותה המאיצה בה ללכת ולדאוג לעצמה לחיים חדשים - להפנות מבט קדימה, ולהמשיך הלאה. ערפה מסוגלת להתחיל מחדש, ולבנות חיים אחרים, על אף החורבן שבעקבה. דמותה של ערפה ספגה ביקורת רבה לאורך ההיסטוריה היהודית[1] ונתפסה כזו שהפנתה עורף לדת היהודית, אולם פשט הכתוב אינו בז לה ובמיוחד לא נעמי ורות. ערפה איננה בורחת, נוטשת או מורדת - היא עוזבת על מנת לחיות, באופן ההגון ביותר שהיא יכולה לעשות זאת.

רות לעומתה, מייצגת את היכולת להתחבר. רות נוטה להתחברויות טוטאליות, אך לא באופן הרסני ומדכא, אלא באופן יצירתי המעורר להשיב אהבה. היא מתמסרת בדבקות לחמותה, מעוררת אמון וחיבה בבועז ומאוחר יותר, היא יודעת לשתף באמהות שלה את נעמי. (רות ד:טז). רות היא אמנית אחזקת הקשר, והיא עושה זאת באופן ההגון ביותר שהיא יכולה.

לעומת כלותיה, נעמי מפגינה קשיי הסתגלות קשים יותר לשינויים בחייה. אבל אולי במובן הזה, היא מייצגת עבורנו את המודל הריאלי ביותר. גדולתה של נעמי היא במחוות שהיא עושה, על אף המצוקה והמרירות שבהן היא שרויה. על אף דיכאונה היא מאיצה שוב ושוב בכלותיה לשוב לבית אמותיהן ולהשיג לעצמן חיים חדשים. על אף תחושת הנשיות שאבדה לה (רות א:יא-יב) היא מעודדת את נשיותה של רות ומנסה להמציא לה זוגיות חדשה (רות ג:א-ד). ולבסוף, על אף מתיה שנשרו מחיקה בזה אחר זה, היא מעזה להשית תינוק נוסף בחיקה, ולהיות לו לאמנת (רות ד:טז).

אם מנעמי אנו למדים את האפשרות לכבד את החיות והחיים, גם ממקום של עצב, ואת התרומה העצומה שבגישה זו, לאלה סביבך האוהבים אותך, הרי שמערפה ורות אנו למדים דווקא את חשיבותם של פרידות ושל חיבורים כשלעצמם.

פרויד בתיאוריה הפסיכואנליטית שפתח, במיוחד זו העוסקת בפרמטרים המבטיחים התבגרות בריאה, הדגיש את אלמנט ה'ספרציה' - ההפרדות -  שחייו המתבגר לעבור. ההיפרדות מההורים, ובמיוחד מהאם, היא הערובה, לדידו, ליצירת זהות הטרוסקסואלית יציבה ואוטונומית. קשר עם ההורים או עם דמויות משמעותיות אחרות בחיים, הלך ונחשד בתורות הפסיכואנליטיות  כ'תלות' העלולה להיות פתולוגית.

הפסיכולוגיה הפמיניסטית מחתה נמרצות נגד תיאורית התבגרות זו, והלכה והעצימה את חשיבות מערכות הקשרים בחיי האדם. הפעם, היפרדויות נחשדו כפתולוגיות, ורק היכולת להיות כל הזמן סבוכים ברשתות קשרים למיניהן, נתפסו כאלמנט המרכזי העורב לבריאות נפשית.

אבל כמו תמיד, אמת גדולה מצויה בין הקצוות, ואולי ערפה ורות מייצגות אותה, כשהן ממשות בחייהן פרידות גדולות וחיבורים גדולים, אך כאלה שהם בריאים ומוצלחים.

משום שפרידה טובה, איננה היפוכה של התחברות, אלא היפוכה של פרידה לא טובה, כשם שהתחברות מוצלחת, איננה היפוכה של פרידה, אלא דווקא של התחברות שאינה בריאה. וכל עוד אנו חיים בעולם התובע מאיתנו לנהל את חיינו שוב ושוב בין פרידות וחיבורים, עלינו ללמוד לא פחות מהשיעור שלמדנו מנעמי (כיצד להכיל מידה מסוימת של השניים בו זמנית), גם, בשעה שאנו נפרדים, או מתחברים,  כיצד לחוות את תהליכים אלה בצורה הבריאה, במידה הסבירה ביותר עבורנו, אך גם ההגונה ביותר לזולתנו. כי מחבור טוב, יכול להיוולד משיח/ה, ופרידה טובה, מאפשרת אף היא התחלות חדשות, שגם בצידן ייתכן ניחוח גאולה.

חנה קהת, שהקימה בסלון ביתה את ארגון 'קולך' לפני כשבע שנים ומאז עמדה בראשו, באינספור שעות התנדבות, ומאמץ פיזי ונפשי, עוזבת בימים אלה את הניהול ויוצאת לדרך חדשה.

בשעה שעלה הרעיון להקים את הארגון, היה קולה של האישה הדתית, בחברה הישראלית שקט עד מאד. לא רק בקהילותיהן לא נשמע קולן, אלא גם בציבוריות הישראלית לא היה לעולמן נוכחות.

ההתמודדות של נשים דתיות, כבודדות, עם הממסד הדתי בכלל, בקהילותיהן במקום מושבן, ובבתיהן, היה לעיתים מייגע ומייאש. חנה על היושר הפנימי הלוהט שלה, והאומץ האדיר שהיא ניחנה בו, יחד עם חברות אכפתיות ואחראיות נוספות, העזו להשמיע בקול את ניסיונן ועולמן של הנשים הדתיות ולהנכיח אותו כשווה בין שווים, בחברה הדתית והישראלית.

עבורי ועבור בנות משפחתי וחברותי איפשר תהליך זה לחוש ראויות, הגונות ורצויות, כנשים דתיות המבקשות להשפיע באופן פעיל על חייהן, סביבתן ותרבותן.

בכנסים של 'קולך' שאבנו מנאומיה של חנה כוח, נחמה והשראה. בקריאתה לפעולה ללא מורא, בעניינן של נשים המנוצלות מינית, בכנס האחרון, תחת ההוראה "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" -שמענו שוב קול נבואה.

אנו נאלצות כעת להיפרד מחנה אולם איננו עוד אילמות ואנו מבקשות להודות לה בקול. חנה, אנו מקוות שכערפה, תדעי ללכת קדימה ולהמשיך הלאה לקראת התחלה חדשה, כרות - תרשי לעצמך להתמסר עוד ועוד לדברים הנפלאים שבהם אנו בטוחות שתעסקי, ושכנעמי, תזכי להחזיק בבוא היום, במו ידיך, את פירות הגאולה שיזמת וטפחת.

 


[1] א"ר יצחק כל אותו הלילה שפרשה ערפה מחמותה נתערבו בה ערות גוים של מאה בני אדם, הה"ד (שם /שמואל/ א' י"ז) והוא מדבר עמם וגו' ממערכות פלשתים, ממערות כתיב, ממאה ערלות גוים שנתערו בה כל הלילה, ר' תנחומא אמר אף כלב אחד דכתיב (שם /שמואל א' י"ז/) ויאמר הפלשתי אל דוד הכלב אנכי. (רות רבה (וילנא) פרשה ב)