מִריָהּ של מרים

המעיין בדברי ה' לאהרן ומרים, יראה כי כולם מתייחסים לנושא מעמדה המיוחד של נבואת משה, וללא כל התייחסות ללשון הרע או לרכילות. ה' אינו שואל: מדוע אמרתם לשון הרע", אלא מדוע דברתם  (נגד) משה?

הסיפור על אודות מרים - מפורסם הוא, ופרק שלם בתורה נתייחד לו (במדבר יב): לחטא, לדברי ה' ולעונש. טיבו של חטא זה אינו ברור, וחז"ל ביארוהו כלשון הרע, וראו בצרעת את העונש הראוי למרים בשל לשון הרע שהוציאה. לפיכך, בדרשת התנאים על פרשת מצורע הובא מדרש זה:

יאמר לו הכהן דברי כיבושים: בני, אין הנגעים באים אלא על לשון הרע, שנאמר (דברים כג,ח-ט): "השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות, זכור את אשר עשה ה' למרים". וכי מה ענין זה לזה? אלא מלמד שלא נענשה אלא על לשון הרע.[1]

חוסר הבהירות ביחס לחטאה של מרים גרם למפרשים רבים לדורותיהם ללכת בעקבות חז"ל, ולהסביר שחטאה של מרים היה לשון הרע. מן הסתם נאמר פירוש זה הואיל והפרשה פותחת ב'ותדבר', ומסיימת ב'לדבר (בעבדי במשה)', ולכן סברו המפרשים, ככל הנראה, שעיקר החטא טמון בדיבור, ואיזהו חטא התלוי בדיבור? הווי אומר: לשון הרע. עם זאת, המעיין בכתוב יתקשה לראות בכך פשוטו של מקרא, וזאת מפני שתי שאלות לפחות. השאלה העיקרית מתייחסת להבנת שתי טענותיה של מרים כפי שהן כתובות כך (במדבר יב,א-ב):

ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח כי אשה כשית לקח. ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר וישמע ה'.

אם החטא מתמצה בלשון הרע, מה פשר הטיעון 'הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר'? אם הטעם הוא לשון הרע, אין לתוספת זו כל משמעות. יתרה מזו, המעיין בדברי ה' לאהרן ומרים, יראה כי כולם מתייחסים לנושא זה בלבד: מעמדה המיוחד של נבואת משה, וללא כל התייחסות ללשון הרע או לרכילות. מדוע אין ה' גוער באומרים לשון הרע, ואומר להם לחדול מלספר דברים בלתי ראויים?

על שאלה בסיסית זו הנובעת מעיון במבנה הספרותי של הפרשה ניתן להוסיף שאלה רעיונית אחרת: בספר ויקרא בפרשת המצורע, היה מקום לציין כי הצרעת באה בשל חטא, בין אם חטא לשון הרע ובין אם חטא אחר, ואף על פי כן אין הכתוב אומר, ולו מלה אחת, ביחס לחטא המשוער של החולה. דומה כי בכך הולך הכתוב בהתאם לאותה שיטה המפורטת בספר איוב לפיה איוב חלה במחלת עור למרות שהיה צדיק וישר וסר מרע. אכן, יש בתנ"ך תיאור של חולים במחלות שונות כעונש מה', אך לא כולם בכלל זה, ואיוב יוכיח.[2]

לאמור, הסבור כי מרים נענשה בצרעת בשל לשון הרע מגלה תפיסה אתית מחמירה ביחס לחטא לשון הרע,[3] אך, לעומת זאת, גישה זו מתעלמת מהפן הספרותי של הכתוב (טענת מרים ואהרן ומעלת נבואת משה), ואין כל הסבר במה ההיגד על האשה הכושית של משה עשוי להיחשב ל'לשון הרע'.

על כן, ייראה לי כי יש מקום להציע הסבר אחר לחטאה של מרים:
הטענה העיקרית של מרים היתה שמשה לקח אשה כושית, וטענה זו מוכפלת בכתוב, ככל הנראה, כדי להדגיש את חשיבותה. אכן, אין זה ברור מה באה טענה זו להביע, אך כשמתבוננים בפרשה זו מפרספקטיבה אחרת, נדמה כי הטענה מתבררת מאליה. מרים טענה כי משה לקח אשה כושית, היינו אשה פסולת ייחוס,[4] שאינה מתאימה לו, וכיוון שכך אין משה ראוי להנהיג את עם ישראל. אכן, אין במסורת ישראל אפליה ביחס לכושים, אך העיקרון הרבני לפיו הרואה כושי חייב לברך 'ברוך משנה הבריות',[5] מצהיר על ראיית הכושי כברייה מסוג שונה (בדומה לבעלי המום המוזכרים יחד עמו). נראה, אפוא, כי חטאו של משה, אליבא דמרים, היה שהוא לקח אשה שאינה ראויה לו,[6] ממעמד חברתי נחות, ובשל כך אין הוא ראוי להנהיג את עם ישראל, בדומה לכהן גדול שלקח גרושה או אלמנה,[7] וכוהני בית המקדש אומרים לו: אישי כהן גדול! 'צא מן המקדש כי מעלת', כל עוד נשוי אתה לאותה אשה, אינך ראוי לנהל את המקדש וסדריו.[8]

הכל יודעים כי אין איסור פורמאלי על בן ישראל לשאת כושית, אלא שהכוהנים נהגו סלסול בעצמם, והקפידו על בחירת רעיותיהם יותר מכנדרש. לדוגמה, בני צדוק פסקו כי אף כהן הדיוט אסור באלמנה (יחזקאל מד,כב), מעֵבר למה שהחמירה התורה (ויקרא כא,ז). הדרשן ר' לוי, אמורא ארץ-ישראלי בן המאה השלישית לספירה, הסביר כי מותם של נדב ואביהו בני אהרן נגרם מפני ש'שחצים היו, הרבה נשים היו יושבות עגונות ממתינות להם. מה היו אומרים? אחי-אבינו - מלך, אחי-אמנו -  נשיא, אבינו - כהן גדול, ואנו שני סגני כהונה, אי זו אשה הוגנת לנו?'.[9] כלומר, הכוהנים הקפידו על בחירת נשותיהם יתר על הכתוב, ואף היה בכך חטא שהוליך למיתתם, כדעת ר' לוי. יתר על כן, הניסיון ההיסטורי מלמד כי כך נהגו הכוהנים למעשה, כגון המסופר על משפחות כוהנים שהתחתנו אלו באלו: 'כי אתא רבי יצחק, אמר: עיר אחת היתה בארץ ישראל וגופנית שמה, שהיו בה שמנים זוגות אחים כהנים נשואים לשמנים זוגות אחיות כהנות'.[10] הווי אומר, מרים טענה כי משה לקח לאשה לא את הראויה לו, כי אם אשה כושית, שאינה ראויה לו, ועל כן אין משה ראוי להנהיג את ישראל, ויש להורידו מגדולתו.

ואולם, בני ישראל השומעים טענה זו במדבר, בארץ ציה, ישאלו מייד את עצמם: אם נדיח את משה, מי ינהיג אותנו? מי יורה לנו את הדרך? על רקע שאלה זו, שאלה המתבקשת מאליה לאור טענת הפסול בנישואיו של משה, הוא הפסול במנהיגותו של משה, בא המשך הדברים של מרים: 'הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דבר?!'. שאלה רטורית זו מבהירה לשומע כי גם בלא משה יוכל העם להסתדר במדבר, שהרי אם אין משה מנהיג, ידבר ה' אל מרים ואל אהרן, כפי שכבר דיבר אליהם בעבר, והם שינהיגו את העם. לאמור, חטאה של מרים דומה להפליא לחטאו של קרח, שני מקרים בהם בני המשפחה מערערים על מנהיגותו של משה, והקב"ה מעניש את המורדים במיתה או בצרעת.[11] ואכן, במקום אחר בתנ"ך מעניש ה' את המורד בצרעת, כעונשו של המלך עוזיהו שהצרעת זרחה במצחו (דה"ב כו,יט), על אשר לא שמע בקול הכוהנים, מעל בה', והקטיר קטורת זרה בבית ה'. לאמור, בעוד אשר לא מצאנו מקום נוסף בו הצרעת שימשה כעונש אלוהי על לשון הרע (ומי יכול למנות את מספרם של חוטאים אלו), ראינו את הצרעת המשמשת כעונש אלוהי על העובר על דברי ה' ומורד בהם, כדרך עוזיהו, מרים, ועוד.[12]

הסבר זה ביחס לחטאה של מרים עשוי להבהיר סוגייה אחרת לגמרי, אף היא קשה, והיא משמעות שמה של מרים. אכן, נתקשו החוקרים בשאלה זו, והציעו כמה סברות להבהיר את שמה. ברם, לאור האמור לעיל, ברור כי שמה של מרים נגזר מ'מרי', מרידה, שהרי היא קראה תגר על מנהיגותו של משה לאור העובדה שמשה לקח אשה כושית, ואם כן, שמה ראוי לה בהתאם למעשיה. אמנם פירוש זה עשוי להתמיה מי שסבור כי מרים לא מרתה, או מי שמופתע לגלות כי שמו של הגיבור (או הגיבורה) הניתן בלידה רמוז במעשיו שנים מרובות לאחר מכן. ואולם, אין להטיל ספק כי יש גיבורים וגבורות נוספים בתנ"ך ששמם מגיד את טיבם,[13] מה עוד שכאן הוצע פירוש כולל למרים: לא רק לשמה, כי אם למעשיה, וזאת תוך התחשבות בעונשה (ובתוכן הפרק).

והנה, תשובת ה' למרים מראה חוסר התחשבות גמור בטענה כי משה לקח אשה כושית, ויש בכך קושי נוסף. כלומר, התעלמות ה' מהטענה העיקרית של מרים מלמדת בעליל כי אין בה ממש, ואין כל פסול בנשיאת אשה כושית. ברור כי התעלמות זו עדיפה לאין ערוך מהלכה כגון 'רשאי אדם לשאת אשה כושית', שכן עצם הבאת השאלה לשולחנו של הפוסק, או של ה', היתה מוציאה את המקרה מכלל 'גלאט' (חלק, מקרה ללא דופי), והופכת את הסוגיה לשאלה עקרונית: האם רשאי אדם לשאת אשה כושית, שאלה עליה עשויים היו להשיב שתי דעות, לכאן ולכאן (ומוסיף היה פלוני: והמחמיר, תבוא עליו ברכה). כלומר, ה' אינו משיב ישירות לטענת מרים, כי אין זו טענה הראויה לתגובה. לעומת זאת, תגובת האל מתייחסת לשאלה אחרת, הנראית משנית בלבד בסיפור העלילה. מרים טענה שה' דבר עמה, כמו גם עם אהרן, ובתשובתו מבהיר ה' כי אין כל דמיון בין נבואת משה לנבואת אנשים אחרים.

יתר על כן. לא רק שהקב"ה מבחין בין נבואת משה לנבואת כל האחרים, אלא שהכתוב מוסיף שבח אחר ביחס למשה, שהיה עניו מכל אדם אשר על פני האדמה. וכי מה עניין שבחו של משה לכאן? והנה, דומה כי בשתי שעות גורליות משבחים אדם: בשעה שהוא עולה לגדולה (בנישואיו או במלכות), או בשעה שרוצים להורידו (ממלכות או לקבר).[14] לדוגמה, כאשר העצים הולכים למשוח להם מלך, משתבחת הגפן ביינה, והזית בשמנו, זה בכה וזה בכה, ובאים זקני העם וקובעים מי ימלוך עליהם. אפשרות אחרת היא שבאים להדיח מנהיג שסרח ממשרתו, ואז בוחנים זקני העם את מעלות המנהיג ומגרעותיו לעומת אלו של הבאים להנהיג תחתיו. במקרה הנדון עתה לא עלה משה למנהיגות, ולא היה צורך לדבר בשבחו, אלא אם כן באו להדיחו. זו השעה שהמדיח אומר: המנהיג אינו ראוי להנהגה (וכאן בא פירוט סרחונו, כגון שהוא משתרר על העם, כטענת קרח, או שחטאו תלוי בנישואיו, כטענת מרים), ואין המנהיג המיועד נופל מהקודם ('כי כל העדה כלם קדושים', כטענת קרח, או שיכולתם הנבואה של המנהיגים העתידיים שווה, כטענת מרים). מכאן שזוּ השעה שראוי (לא רק להתעלם מה'חטא', שאינו חטא כלל, אלא) להפליג בשבחי המנהיג: אין כמותו לענווה, אין כמוהו לנבואה, קרי: משה הוא המתאים להנהיג את העם יותר מכל אדם אחר. הווי אומר, השבחים למשה צוינו בפירוש רק בעת שיצא ערר על מנהיגותו. נראה, אפוא, ששתי תכונות מופלגות אלו, בענווה ובנבואה, היוו את 'טענת הנגד' של מרים, שלא היתה מודעת ליתרונותיו של משה, וסברה שחטא באשתו.

בסיום הדברים שואל ה' באופן רטורי: 'ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה', היינו דברי תוכחה למרים ואהרן, כפי שניכר הדבר מהסמיכות לחרון-אף ה' בפסוק שלאחר מכן. כלומר, אין ה' שואל: מדוע אמרתם לשון הרע, אלא מדוע דברתם במשה, ושיעורו של הכתוב הוא: 'מדוע דברתם כנגד משה' (ולא: 'מדוע דברתם על אודות משה'). ליתר דיוק: הייתם צריכים לחשוש מלדבר כנגד משה (במטרה לסלקו מתפקידו), הואיל ואני, ה', מדבר עמו פה אל פה, ואיני מוצא כל פסול בהתנהגותו, ואדרבא, אין עוד כמוהו בכל הארץ.

לסיכום, נראה כי חטאה של מרים נעוץ במשמעות שמה, מרי, היינו שמרים חטאה בכך שניסתה להדיח את משה ממנהיגותו בטענת 'התנהגות בלתי-הולמת', טענה הנסתרת בדבריה על נישואי משה לאשה כושית הפוסלים, לדעתה, את משה מלהיות מנהיג. על כך נענתה מרים בתשובת אלוה ממעל כי אין אף אחד המגיע למדרגת משה, בענווה ובנבואה, וממילא הוא הראוי להיות מנהיג, בעוד היא ראויה לעונש על נסיון המרדה זה, ואין עונש ראוי למעשה זה יותר מאשר צרעת.


[1] ספרא מצורע פרשה ה - ספרא, ונציה ש"ה, לו ע"א; תוספתא מסכת נגעים ו,ז (מהד' צוקרמאנדל עמ' 625): 'שאין הנגעים באין אלא על לשון הרע, ואין הצרעת בא אלא על גסי הרוח' (וללא איזכורה של מרים).

[2] ראה: מ' בר-אילן, 'על המחלות הקדושות', קורות, טו (תשס"א-תשס"ב), עמ' כ-סב.

[3] לדוגמה, תוספתא פאה א,ב (מהד' ליברמן, עמ' 41): 'על אילו דברים נפרעין מן אדם בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא: על עבודה זרה ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים; ועל לשון הרע כנגד כולם'. כלומר, הושווה איסור לשון הרע לעברות שחייב אדם למסור את נפשו עליהן. כיוצא בכך במשנה ערכין ג,ה: 'שכן מצינו שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע' (היינו שהוציאו שם רע על ארץ ישראל). אפשר שהתנאים העצימו את איסור לשון הרע בשל הקשר בין חטא זה לבין הלשנות של יהודים לשלטון הרומאי. ראה: ש' ליברמן, מחקרים בתורת ארץ-ישראל, ירושלים תשנ"א, עמ' 400-401.

[4] ר' אברהם אבן עזרא כתב בביאורו על עמוס ט,ז: 'אמר יפת: נשי הכושים הפקר, ואין איש יודע מי אביו'. אפשרות אחרת היא לבאר את הגנאי המשתמע מ'אשה כשית' כנובע מהתפיסה העתיקה לפיה הכושים הם עבדי-עולם על פי מינם (וייתכן כי קשורה דעה זו בקללת נח כמובא בבראשית ט).

[5] תוספתא ברכות ו,ג; ברכות נח ע"ב.

[6] האשה הראויה למשה אמורה היתה להיות בת דודתו או קרובתו (כמעשי יצחק, יעקב ועמרם אבותיו), או לכל הפחות מן המשפחות המעולות, כגון מה שפירט הכתוב אצל אהרן (שמות ו,כג), ובלשון המשנה: 'ישראלים המשיאין לכהונה', כגון: סנהדרין ד,ב, וראה עוד ערכין ב,ד, ועוד.

[7] ראויה לציון העובדה כי לקראת יום הכיפורים, לדעת ר' יהודה, 'אף אשה אחרת מתקינין לו' (יומא א,א), היינו שכוהני בית המקדש ראו בכהן הגדול דמות ייצוגית, ובצדק, ועל כן היו קובעים מי האשה הראויה לו. בתוספתא סנהדרין  ד,י (מהד' צוקרמאנדל, עמ' 422), שנו: 'אין מעמידין מלך אלא אם כן היה נשאוי לכהונה', וחז"ל ראו במשה מלך. באומות העולם קיימים חוקים בעלי אופי דומה הקובעים למלך עם מי הוא רשאי להתחתן, ובמאה הקודמת נאלץ מלך אנגליה להתפטר מתפקידו בשל נישואיו לאשה גרושה.

[8] דעה מחמירה וקיצונית מעין זו מצויה בברייתא דמסכת נדה: 'כהן שהיה עומד ומקריב על גבי המזבח, ובאת שמועה שנתנדת אמו, מה יעשה, והרי הוא מטמא קרבנותיהן של ישראל, ומה יעשו בו חכמים והרי נטמא הקרבן... כל כהן שהוא נושא את כפיו ואמו טמאה, או אשתו טמאה, או אחת מבנותיו טמאות - הרי תפלתן של ישראל נעשית תועבה'. ראה: ח"מ הורוביץ, תוספתא עתיקתא, מחלקה חמשית, פרנקפורט על נהר מיין תר"ן, עמ' 25; א' אפטוביצר, מחקרים בספרות הגאונים, ירושלים תש"א, עמ' 166-167. ראה עוד: תרומות ח,א; סנהדרין ט,ו.

[9] ויקרא רבה כ,י מהד' מרגליות עמ' תסד.

[10] ברכות מד ע"א; א' ביכלר, הכוהנים ועבודתם, ירושלים תשכ"ו, עמ' 120.

[11] השווה לנדרים סד ע"ב: 'ותניא, ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים', וכו'.

[12] כגון פרעה שנענש על ידי ה' בנגעים גדולים (בראשית יב,יז); מצרים שלקו בשחין (שמות ט,י); וצרעת נעמן שדבקה בגחזי (מל"ב ה,כז).

[13] י' דביר, ייעודה של שליחות בשם המקראי, תל-אביב תשכ"ט.

[14] מעלותיה הגופניות של רבקה מצוינות לקראת נישואיה (בראשית כד,טז), ומעלותיו הגופניות של משה צוינו עם פטירתו (דברים לד,ז). יש סיבה להניח שמלות השיר 'אשת-חיל' (משלי לא,י-לא), ובהן דברי שבח רבים לאשה אחת, נאמרו על ידי 'בעלה' של אשה זו, אדם שהיה מ'זקני ארץ', אשר הספיד את אשתו לאחר שהגיעה ל'יום אחרון' והסתיימו 'כל ימי חייה'.