"בין קוער כתפיי מונחת רות"

האמפתיה כלפי האישה הנדרשת לרדת בלילה ל"גורן הזר", נובעת מתחושת השיתוף הנשית שבין המשוררת לבין גיבורת השיר. יתר על כן: חשוב למשוררת להדגיש כי המניע היחיד לירידתה של רות לגורן היא השבועה שנעמי השביעה אותה, ולא כל מניע זר.

 

משלושת השירים עולה דמותה של רות כדמות הרלוונטית לעולמם של המשוררים המודרניים וכבעלת משמעות אקטואלית לעולמם של הקוראים. השירים המודרניים מחיים מחדש את הדמות המקראית

 

האמפתיה כלפי האישה הנדרשת לרדת בלילה ל"גורן הזר", נובעת מתחושת השיתוף הנשית שבין המשוררת לבין גיבורת השיר. יתר על כן: חשוב למשוררת להדגיש כי המניע היחיד  לירידתה של רות לגורן היא השבועה שנעמי השביעה אותה, ולא כל מניע זר.

 

רות המואבייה, האישה הזרה בארץ הנכרייה שחוותה סבל אלמנות, ייסורי עוני וקשיי נדודים - מתגלית במגילה כאישה רבת חן וחסד. אישיותה המיוחדת עוררה את דמיונם ואת כוח יצירתם של משוררים מודרניים, והם הפכוה לגיבורה הספרותית בשיריהם, ותיארו את רגשותיה ואת מחשבותיה. נדון כאן בשלושה שירים, שנכתבו בהפרשים של עשרות שנים זה מזה.  שלושת השירים נכתבו בידי משוררות, ואנו ננסה לבחון אם עובדה זו משמעותית: האם ניתן בשירים ביטוי לנשיותן של המשוררות? האם ניתן לחוש מתוך השירים עצמם כי הם נכתבו בידי נשים?

השיר  "עם שוב נעמי ורות לארץ יהודה" של רבקה אהרון  מתאר את רות הצועדת בלילה אל גורן בועז, במצוות חמותה נעמי: "כי אמה - היא אמו / השביעתה לבוא, / אל גורן הזר". מפאת קוצר היריעה נביא רק חלק מן השיר:

עִם שׁוּב נָעֳמִי וְרוּת לְאֶרֶץ יְהוּדָה - רבקה אהרון
[...] וְרוּת,
לְשׁוֹנָהּ לֹא עִמָּהּ,
רַק נִיבָהּ גָּלַשׁ
צְחוֹרוֹת מִשְּׂפָתָהּ,
עַל עֲרֵמַת
שְׂעוֹרִים,
הִנִּיחָה רֹאשָׁהּ
וּכְתֵפָהּ הַכְּמוּשָׁה.
קוֹלָהּ לֹא נִשְׁמַע,
בִּשְׂעוֹרֵי הַגֹּרֶן
נִבְלַע.
וַתִּשָּׂא דִבְרָתָהּ בְּחֵן,
וַתֵּעָלֵם בְּטֶרֶם שַׁחַר...

וְרוּת,
לְאִמָּהּ חָזְרָה,
אֵיפַת שְׂעוֹרִים
עַל שִׁכְמָהּ,
וַתְּסַפֵּר רָזֵי נַפְשָׁהּ,
וַתִּמְחֶה דִּמְעָתָהּ
בִּרְסִיסֵי שִׂמְחָתָהּ,
וַתַּחֲלוֹף מַחֲשַׁבְתָהּ
אֶל עַמָּהּ וְאַרְצָהּ...

וַתָּבִין נָעֳמִי לֵב כַּלָּתָהּ,
וַתִּשָּׂא שְׂפָתָהּ
בְּטַלְלֵי נַפְשָׁהּ:
אִתִּי הָיִית
בִּימֵי חֶסֶד וָרֹעַ,
רוּת בִּתִּי,
הַנְּהוֹרָה הַבָּרָה,
סוּרִי אֵלַי,
הֲשִׂיחִי רֹאשֵׁךְ
וַאֲבָרְכֵךְ,
וּבְטֶרֶם אֵלֵךְ אֶל מֵתַי,
תְּחַיִּי בִּדְמוּתֵךְ
אֶת בָּנַי,
וְהָיִית בְּבוֹא הַיָּמִים,
בַּת עַמִּי טוֹבָה,
מִשִּׁבְעָה בָּנִים...

וְהָאִישׁ כִּי יָבוֹא,
עִמּוֹ בִרְכַּת נְבוֹ,
הַחֲלִיפִי שִׂמְלָתֵךְ
וְנַעֲלֵךְ הַבָּלָה,
וְהָיִית אֵשֶׁת-חַיִל,
כִּי יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ,
וּבְטֶרֶם אֵלֵךְ אֶל מֵתַי,
תְּחַיִּי בִּדְמוּתֵךְ
אֶת בָּנַי...

מבוכתה של רות תופסת מקום מרכזי בשיר. מבוכה זו ניכרת באלם שתקף אותה, בתנועות גופה המעידות על בושה, ובהיעלמותה המהירה בטרם שחר. עד כמה נועז מעשה ההליכה של רות אל הגורן ועד כמה הוא דורש אומץ לב והתגברות על הנורמות המקובלות, ניתן ללמוד מתגובתו של בועז, כפי שהיא מתוארת במגילה: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו" ובהמשך: "וַתִּשְׁכַּב מַרְגְּלוֹתָו עַד הַבֹּקֶר וַתָּקָם בְּטֶרֶם יַכִּיר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן" (רות ג, ח, יד). המשוררת מזדהה עם רות הנדרשת לעשות מעשה נועז ולא מקובל.

האמביוולנטיות הרגשית שרות הייתה נתונה בה בשובה מן הגורן מתבטאת בשיר בתיאור הדמעות המהולות במעט שמחה: "ורות, לאמה חזרה, איפת שעורים על שכמה, ותספר רזי נפשה, ותמחה דמעתה ברסיסי שמחתה". המעשה של רות, מטרתו ברורה: "ובטרם אלך אל מתיי, תחיי בדמותך את בניי". דברים אלו של נעמי חוזרים פעמיים בסיומם של שני הבתים האחרונים, ומדגישים את התפיסה של המגילה, אשר לפיה הרצון להקים את שם המתים באמצעות הייבום הוא המניע לקשר הנרקם בין רות ובועז.

יש לציין כי הדברים שאומרת נעמי לרות במגילה לפני לכתה אל הגורן מופיעים בשיר בשינוי מקום ובשינוי תוכן. במגילה אומרת נעמי: "וְרָחַצְתְּ  וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן" (ג, ג). ואילו בשיר נעמי אומרת לרות לאחר שובה מהגורן: "החליפי שמלתך ונעלך הבלה והיית אשת חיל". השמטת המילים "ורחצת וסכת" ודחיית האמירה לאחר השיבה מן הגורן מונעים כל אפשרות - ולו גם מרומזת - לראיית מעשיה של רות כמעשה שיש בו פיתוי ארוטי כלשהו.

האם נשיותה של המשוררת באה לידי ביטוי בשיר? נדמה בעיניי כי אין זה מפתיע ששיר שבמרכזו הזדהות דווקא עם המבוכה הנשית (שיש בה אולי אף מעט מתחושת ההשפלה), נכתב דווקא בידי משוררת אישה. נראה לי כי האמפתיה כלפי האישה הנדרשת לרדת בלילה ל"גורן הזר", מבוססת על הנשיות המשותפת שבין המשוררת לבין גיבורת השיר. יתר על כן: חשוב למשוררת להדגיש כי המניע היחיד  לירידתה של רות לגורן היא השבועה שנעמי השביעה אותה, ולא כל מניע זר. ייתכן שאף עניין זה אופייני לכתיבתה של המשוררת כאישה.

בשני השירים הבאים המשוררות, כנשים, פונות אל רות ומשוחחות עמה. במוקד שירהּ של המשוררת טניה הדר - הנקרא "רות"  - עומדת דמותה של המשוררת המודרנית. דמותה של רות מהווה מעין בבוּאה ל'אני' של הדוברת. רות מסמלת עבורה מהות של כאב:

רות - טניה הדר
רוּת לוֹבֶשֶׁת בִּי צוּרָה שֶׁל כְּאֵב,
דָּוִד מְצַפֶּה, אֲבָל עֲדַיִן הַכֹּל
סָגוּר
הַבַּעַל הַמֵּת, מוֹאָב, הָאָרֶץ
הַחֲדָשָׁה

*

וּכְמוֹ רוּת מוֹעֶכֶת בֶּכִי,
רְגָעִים חֲרוּכִים אֵלֶּה שֶׁל מִיתָה

*

בֵּין קֹעַר כְּתֵפַי
מֻנַּחַת רוּת,
צְחוֹקָהּ, בִּכְיָהּ,
רוּת הָעֲזוּבָה, הַקְּטַנָּה
מוּל אָבְדָנֵךְ, מוּל בְּדִידוּתֵךְ
מְסִירוּתִי נִרְאֵית קְטַנָּה וְיוֹמְיוֹמִית

זָהָב בֵּין יָדַיִךְ, בֵּין כְּתֵפַיִךְ,
בְּגוֹן שְׂעָרֵךְ שֶׁהִתְאַדֵּם כֹּה
בִּשְׂדוֹת בֵּית-לֶחֶם

למרות הידיעה כי בעתיד יקום מצאצאיה דוד מלך ישראל (המסמל את הגאולה במישור הלאומי), הרי בינתיים קיים הכאב האישי. וכדבריה: "עדיין הכל סגור. הבעל המת, מואב, הארץ החדשה".

הדוברת המשווה עצמה לרות, "כמו רות מועכת בכי...", עומדת במצב קשה ביותר, וקושי זה יש בו מטעם המוות: "רגעים חרוכים... של מיתה". דמותה של רות - על תלאות עברה (אלמנותה וזרותה), על ציפייתה לגאולה ועל ניסיון התגברותה ("מועכת בכי") - יוצרת אצלה רגש של הזדהות. בהמשכו של השיר הופכת ההזדהות לזהות. הדוברת ורות הופכות לישות פיזית אחת: "בין קוער כתפיי מונחת רות". הגוף הוא גופהּ של המשוררת והראש הוא ראשה של רות.  ההזדהות העמוקה, ההופכת לזהות פיזית ממשית, מתאפשרת הודות לנשיותה המשותפת של הכותבת ושל הדמות המקראית הנדונה.

המשוררת, הפונה ישירות לרות ואומרת: "רות העזובה, הקטנה...", מעמידה עצמה מולה, מול אובדנה, מול בדידותה, ומציינת כי בהשוואה אליה "מסירותי נראית קטנה ויומיומית". בעיניה רות היא מופת למסירות עצומה, לחסד ולהקרבה אינסופיים. הדוברת שואבת כוח מדמותה. משתמע מהשיר כי רות שילמה מחיר של אושר אישי תמורת מימוש הערכים הדתיים והלאומיים שהאמינה בהם (וזאת כמובן, על פי רוח המגילה המתארת את רות המסרבת לשוב אל עמה ומולדתה, ואומרת לנעמי "עמך עמי וא-להיך א-להי"). ועם המחיר הזה מזדהה המשוררת!

בשיר זה, כבקודמו, בא לידי ביטוי יחס של הזדהות עם ערכיו ועם עמדותיו של הסיפור המקראי. התוספת שיש בשיר ביחס לתשתית המקראית שבבסיסו היא הרלוונטיות שיש לדמותה של רות ביחס לעולמה הנפשי של המשוררת המודרנית. עיקרו של השיר - במהויות הרגשיות של הכאב, הסבל, הציפייה לגאולה והנכונות להקרבה. השיר מסתיים בנימה רכה, מעט מפויסת ונעימה: בתיאור מראיה של רות. תיאור פסטורלי של אישה הבאה לשדה ללקט שיבולים. השיבולים האסופות בין ידיה, שהן כזהב, נראות כשערה הזהוב האסוף בין כתפיה,  שהתאדם מהשמש בשדות בית לחם. והלוא, כזכור, הראש שבין קוער כתפי המשוררת הוא בעצם הראש הזהוב עטור שבולי השער שהתאדם - של רות.

השיר השלישי, שירה של ענבר רווה, הוא שיר קצרצר ועכשווי, הנושא אופי של שנינה מתוחכמת:

קֶשֶׁר - ענבר רווה
רוּת עֲבֹרִי
קַו קַו נְקוּדָה לְקַו
עֲשִׂי לִי סִימָנִים
בִּשְׁבִיל צוּקָה אַחַת מֻכֶּרֶת.

צַו לְצַו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם
כָּאן שָׂדוֹת, בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה
עֲבֹר.

השיר מבוסס מצד אחד על הטרמינולוגיה של שפת הקשר, הכוללת סימני מורס (קו, נקודה) וביטויים אופייניים לשיחה הנערכת באמצעות מכשיר הקשר (רות, עבור). מצד שני השיר מבוסס על נבואת התוכחה של ישעיהו "כי צו לצו צו לצו, קו לקו קו לקו, זעיר שם זעיר שם... והיה להם דבר ה' צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם" (ישעיהו כח, י, יג). פסוקים אלה ממחישים את הקושי שעומד בפני הנביא בעת שהוא מנסה ליצור קשר עם העם ולהשמיע באוזניהם את דברי הנבואה והמוסר, באופן שייקלטו באוזניו: "כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה" (שם, יב).

באמצעות הגשמה מילולית מנסה המשוררת להשיב על השאלה כיצד יש לכתוב שיר או כיצד ניתן ליצור "קשר" - כפי שמכריזה כותרתו של השיר. המשוררת, המצויה בדמיונה בשדות בית לחם יהודה, מנסה לתקשר עם רות שהילכה באותם השדות. השיר כולו הוא שיחה הנערכת באמצעות מכשיר הקשר בין המשוררת המודרנית ובין הדמות המקראית הקדומה. מטרת השיחה היא "בשביל צוקה אחת מוכרת". השיר איננו מפרט מהי המצוקה הזאת, אולם משתמע כי מצוקותיה של רות בשדות בית לחם - הזרות, האלמנות והעוני - מוכרות היטב למשוררת, למרות פער הדורות שביניהן. המשוררת פונה אל רות ומבקשת ממנה שתיתן לה אותות חיים: "עשי לי סימנים". נרמזו פה דברי המדרש על רות "שהיתה מסמנת הדרכים קודם שנכנסה לשדה... לעשות סימנים וציונים שלא תטעה בשבילים" (רש"י רות ב, ג בשם מדרש רות). עירוב משלבי הלשון השונים - הלשון הצבאית העכשווית עם לשון המקרא והמדרש - משקף את הקשר בין העבר המקראי ובין ההווה הישראלי. האופי השנון של השיר נובע מן השימוש בביטויים בעלי כפל משמעות, כגון הכותרת "קשר", השם "רות", המונח "עבור" (או "עבורי"), ועשיית הסימנים.

באיזה אופן באה לידי ביטוי בשיר נשיותה של המשוררת? לכאורה, שפת המורס לקוחה מן ההווי הצבאי, הנחשב גברי במובהק. אולם בעצם השימוש בטרמינולוגיה צבאית-גברית בהקשר של תקשורת נשית טמונה אמירתה של המשוררת, ולפיה תקשורת נשית יכולה להיות מועברת בשנות האלפיים בערוצים שנחשבו בעבר לגבריים מובהקים.

משלושת השירים שהבאנו פה עולה דמותה של רות כבעלת רלוונטיות לעולמם של המשוררים המודרניים וכבעלת משמעות אקטואלית לעולמם של הקוראים. השירים המודרניים מחיים מחדש את הדמות המקראית הקסומה והמופלאה, את רות המואבייה.