עיקשות, התמדה וחידוש

לא די בחידוש. התמדתו ועיקשותו של רבי עקיבא, מסירותה ואהבתה של רות, נחישותן של בנות צלפחד ובקשת האמת שלהן - הם מרכיבים הכרחיים וחיוניים עבור אותן נשים המבקשות לתפוס את המקום הראוי להן בבית המדרש, ובעולמה של תורה


מה היתה תחילתו של ר' עקיבא?

אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום

פעם אחת היה עומד על פי הבאר

אמר - מי חקק אבן זו

אמרו לו - המים שתדיר נופלים עליה בכל יום

אמרו לו - עקיבא, אין אתה קורא: אבנים שחקו מים

מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו

מה רך פסל את הקשה

דברי תורה שקשין כברזל -  על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם.

מיד חזר ללמוד תורה.

הלך הוא ובנו, וישבו אצל מלמד תינוקות.

אמר לו: רבי, למדני תורה!

אחז רבי עקיבא בראש הלוח, ובנו בראש הלוח.

כתב לו אלף בית ולמדה, אלף תיו ולמדה, תורת כהנים ולמדה. היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה.

הלך וישב לו לפני ר' אליעזר ור' יהושע.

אמר להם: רבותי, פתחו לי טעם משנה

כיון שאמרו לו הלכה אחת, הלך וישב לו בינו לבין עצמו

אמר: אלף זו למה נכתבה? בית זו למה נכתבה? דבר זה למה נאמר? חזר ושאלן והעמידן בדברים.

...

אמר לו ר' טרפון:

עקיבא, עליך הכתוב אומר: "מבכי נהרות חבש, ותעלומה יוציא אור" (איוב כח, יא)

דברים המסותרים מבני אדם, הוציאם ר' עקיבא לאורה. (אבות דר' נתן, נוסחה א', פרק ו')

על פי האגדה, החל רבי עקיבא ללמוד תורה בגיל מאוחר מאד. המדרש פותח בתיאור הקשיים בהם נתקל בבואו לעשות כן. הקושי הראשון הוא הספק: האמנם בגיל שבו האדם הוא מעוצב ו'נוקשה' (כאבן) יש סיכוי להתחיל דבר מה חדש, להשתנות? הספק הזה נפתר בסיפור המים והאבן. כשם שמים בהילוכם התמידי מצליחים לרכך ולעצב מחדש את נוקשותה של האבן, כך דברי התורה העזים, ולבו של אדם. התנאי כמובן הוא ההתמדה הרצון והשטף - כמו המים שלא פוסקים אף לא לרגע מזרמם ושטפם.

הקושי השני הוא הקושי הסביבתי-חברתי, הנוגע גם בשאלת הדימוי העצמי: איך בגיל כה מבוגר, שבו רוב האנשים קוצרים את פרות עמלם שיגעו בו כל השנים, אפשר להתייצב בעמדת ה'טירון' - עמדת פתיחה, ממש כאילו היה הוא ילד בן שש. עיקר הקושי הוא לא בשאלה 'מה יאמרו' עלי, אלא: 'מה אומר אני על עצמי' - מה יהיה על הדימוי העצמי, על הביטחון ועל התפיסה העצמית שלי?

רבי עקיבא לא נותן להרהורי הספק להכשיל אותו, והוא מתקדם ומתקדם עד שלמד ושינן כל התורה כולה, דבר המכשיר אותו לשבת לפני רבותיו, שני גדולי הדור - ר' אליעזר ור' יהושע.

וכאן, נחשף יתרונו הגדול. הוא לומד מהם הלכה אחת, ומתבונן בה, חושב עליה, ושואל עליה שאלות - א' זו למה נכתבה? דבר זה למה נאמר? "ומעמידן בדברים" -  השאלות שהוא שואל מוסיפות לבית המדרש, ומקדמות גם את רבותיו! בהמשך המשל המופיע באגדה שלמעלה, ממשיל רבי שמעון בן אלעזר את עמידתו של רבי עקיבא התלמיד, בפני רבותיו, למעשהו של סתת אבנים, העוקר אבנים מהשורש ומשיבם אל מקומם הראשון. רבי עקיבא שואל ומקשה, ובתוך כך הוא מערער מעט סדרי בראשית, ועושה סדר חדש בעולם הלימוד.  ובניסוח של ר' טרפון חברו: דברים המסותרים מבני אדם - הוציאם ר' עקיבא לאורה.

הסיפור הזה, כמדומה, בא לבאר את החידה הגדולה - איך זכה אדם שהחל ללמוד בגיל כה מאוחר, לתפוס את המקום החשוב בעולם התורה שבעל פה, שזכה לו רבי עקיבא. הסיפור מכיל בתוכו את התשובה לכך - יש משהו ייחודי בראייתו הראשונית של אדם בוגר, הנפגש לראשונה עם טקסטים שלא פגש קודם לכן. לחבריו, שלמדו תורה מגיל שש, יהיה קשה יותר, בהגיעם לגיל ארבעים להתבונן מחדש, מהשורש, על הנחות היסוד של לימודם, מבט הנדרש, בעצם, מכל לומד ולומד.

רבי עקיבא -  גם בכוח אישיותו המיוחדת, כמובן, אבל גם בשל הסיטואציה המסוימת הזו שבה הגיע לעולמה של תורה, זכה להיות אותו רבי עקיבא שכולנו מכירים, האיש ש"מייצג" את התורה שבעל פה, במפגשה עם התורה שבכתב, ואשר גורם למשה רבנו בכבודו כאשר נתקל בדרשותיו - חלישות הדעת:

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. (מנחות כט עמוד ב)

***

וראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן;(בבא בתרא קיט ע"א):

הגמרא שם דנה באריכות בעמידתן של בנות צלפחד בפני משה, ובזכותן - ש"חכמניות, דרשניות וצדקניות הן". ובהמשך מטעים ר' אליעזר בין יעקב:

אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מארבעים שנה. תוספת זאת באה לחזק את צדקותן, ולומר שנעשה להן נס, שילדו בגיל מאוחר, אבל בה במידה היא רומזת על כך שבנות צלפחד, אשר זכו לחדש דבר בתורה, עשו זאת בגיל מתקדם, יחסית. גיל שבו היה להן העוז והעמדה האישית לעמוד בפני משה, לשאול שאלות ולקבל תשובות.

ועוד - יש משהו משותף לרבי עקיבא ולרות המואביה. רות היא "אמה של מלכות", מקור הכינוי הזה הוא בגמרא במסכת שבת (קי"ג, ע"ב), המתארת את מעשיה של רות. רות מקשיבה לחמותה ולמרות הקבלה המוחלטת שבה היא מקבלת את דבריה ואת הנחיותיה, היא מפעילה שיקול דעת, ומשנה מהם מעט, וזוכה בכך לברכתם של חז"ל. השילוב בין הקבלה לחידוש, בין משמעת ליוזמה עצמית, מאפיינים את התנהגותה של רות לאורך כל הדרך. החל מהצעד הראשון שעשתה, כאשר נטשה את הדרך ה"הגיונית" וסרבה לשוב לבית אמה, ובמקום זה הצטרפה לחמותה, תוך שהיא מקבלת עליה, והפעם לא כאשתו של מחלון, אלא כאישיות עצמאית, את "עמה ואלוהיה" של חמותה. ואמנם חז"ל דורשים את דברי התשובה של רות לנעמי, ברגע המכריע ההוא, כמכילים את התורה שבעל פה כולה - תרי"ג מצוות, דינים, הלכות, גזרות וכדומה (יבמות, מ"ז, ע"ב). לא זו בלבד, רות היא האישה היחידה בתנ"ך הזוכה לכינוי "אשת חיל", ופרק שלם שכתב שלמה המלך בספר משלי, המכונה "אשת חיל", פרק הנאמר מדי ליל שבת לפני הקידוש, רומז לפעלה של רות מצד אחד, ומצד שני, משמש כמשל לתורה כולה.

יש מסורת, שגם ר' עקיבא היה "בן גרים". אבל לא במובן זה בלבד הוא דומה לרות, אלא בשילוב בין הקבלה המוחלטת של עולמה של תורה, שלא תמיד הוא קל, לבין היכולת לחדש בו באופן עצמאי. השילוב הזה, סופו שהוא תורם לא רק ללומד עצמו, אלא גם לשוכניו הותיקים יותר של בית המדרש, לר' אליעזר ולר' יהושע, לתושבי בית לחם יהודה, ולבועז העומד בראשם.

***

זכינו ובשנים האחרונות יותר ויותר נשים חובשות את ספסלי בית המדרש. חלק לא מבוטל מהן עושה זאת בגיל מאוחר, יחסית. את הגמרא, שבעליהן ואחיהן מכירים מגיל צעיר, פוגשות רבות מהן בגיל הרבה יותר מתקדם. פגישה מאוחרת ובוגרת זו עם החומר הישן, מעלה על פני השטח זויות חדשות והסתכלות חדשה, שיש בה כדי לתרום ולהעניק מימד נוסף ללימוד המסורתי. בבית המדרש לנשים שבו יש לי הזכות ללמוד, אנו נתקלים שוב ושוב בתופעה הזו: ביטוי, מושג, הלכה או קביעה, ולפעמים סתם צירוף מילים מהסוג השגור בפיהם של בני ישיבות הנעוצים חזק באוהלה של תורה - זוכים למבט חדש מצידן של נשים שפגשו בו בפעם הראשונה. המלמדים והלומדים הותיקים כשנתקלים בהתלהבותן ופליאתן של הנשים, או לחלופין - בקושי ובכאב שהדברים מעוררים אצלן, מרימים גבה, מחייכים, ואומרים: בחורי ישיבה רגילים לא היו שמים לב לכך, או לא היו מתרגשים מזה, כמוכן.

כמובן, לא די בחידוש. התמדתו ועיקשותו של רבי עקיבא, מסירותה ואהבתה של רות, נחישותן של בנות צלפחד ובקשת האמת שלהן - הם מרכיבים הכרחיים וחיוניים עבור אותן נשים המבקשות לתפוס את המקום הראוי להן בבית המדרש, ובעולמה של תורה. הלוואי ונזכה.