אסתר - הכל בשמה

 

חז"ל דרשו את שמה של אסתר כפי שדרשו שמות מקראיים רבים. גישות אלה לפרשנות שמה של אסתר מכילות פרשנויות שונות של המגילה. למעשה, בתוך משמעויות שמה של אסתר ניתן למצוא את תמציתה של המגילה. אסתר- לשון סתר, נעלם, מסתורי

בסתר ובמסתוריות סובבה אסתר את הדברים כך שהמן, שביקש שכולם יכרעו וישתחוו לו, מוצא את עצמו כורע לאישה שהיא ממשפחתו של מרדכי היהודי שנוא נפשו

חולין קלט ב:
אסתר מן התורה מנין? (דברים ל"א)ואנכי הסתר אסתיר.
מגילה דף יג עמוד א
רבי יהודה אומר: הדסה שמה, ולמה נקראת שמה אסתר - על שם שהיתה מסתרת דבריה, שנאמר אין אסתר מגדת את עמה וגו'.

אסתר הסתירה את יהדותה, לא הגידה את עמה. מגילת אסתר ידועה כמגילה של הסתר פנים, שמו של אלוקים אינו מוזכר בה אפילו פעם אחת. פרשנות נוספת לשמה רומזת לכך שאסתר - רמז לשכינה.

אסתר-אסתהר:

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יג עמוד א

רבי נחמיה אומר: הדסה שמה, ולמה נקראת אסתר - שהיו אומות העולם קורים אותה על שום אסתהר..  שמה המקורי של אסתר היה כנראה הדסה, ומדוע "דבק" בה השם אסתר מכיוון שהייתה כאסתהר, ככוכב הנוגה. אסתהר היא עשתר, עשתורת, היא אלה קדומה, אלת הפיריון. רש"י על המקום אומר "אסתהר- ירח, יפה כלבנה". היה משהו שמימי, משהו לא טבעי ביופיה של אסתר.

אסתהר,כוכב הנוגה, מכונה גם איילת השחר וגם את איילת השחר משייכים חז"ל לדמותה של אסתר.
תלמוד בבלי,יומא כט א:
...אילת השחר, מה אילה זו קרניה מפצילות לכאן ולכאן - אף שחר זה מפציע לכאן ולכאן. אמר רב זירא: למה נמשלה אסתר לאילה - לומר לך: מה אילה רחמה צר, וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה - אף אסתר היתה חביבה על אחשורוש כל שעה ושעה כשעה ראשונה. אמר רב אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה - אף אסתר סוף כל הנסים.

אסתר נמשלה לשחר המבצבץ מפציע, ולאיילה, היא איילת השחר ואיילת האהבים. ומדוע נבחרה אסתר על ידי אחשוורוש? אחשוורוש חיפש בכל ממלכתו נערות בתולות טובות מראה ויפות תואר, ומתוך אלפי הנשים נבחרה דווקא זו שלא השקיעה הרבה בטיפוח עצמי, מה היה כל כך מיוחד בה? ר' זירא מנמק את בחירתו של אחשוורוש באסתר, ומשאיר אותנו ברמה המינית, אחשוורוש חיפש נערה יפה ומצא את היפה מכולן. אך המגילה אומרת לנו יותר מכך, לא רק יופייה הרשים את אחשוורוש, אלא "ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות". באסתר היה יותר מיופי חיצוני, באסתר היה גם משהו אלוקי, כוכב המנצנץ, הנגלה ומסתתר, כוכב מסתורי.

 יש באסתר, איילת השחר, איילת האהבים, משהו שאי אפשר למצוא בכל הנשים האנושיות בעולם[1]. חיזוק לכך אפשר אולי למצוא במדרש הבא:
תלמוד ירושלמי מסכת יומא פרק ג דף מ עמוד ב /ה"ב
"רבי חייא רובא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה ראו אילת השחר שבקע אורה אמר רבי חיא רובה לרבי שמעון בן חלפת' בר ר' כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא כל שהיא הולכת היא הולכת ומאירה. מאי טעמא כי אשב בחושך ה' אור לי כך בתחילה ומרדכי יושב בשער המלך ואחר כך... ליהודים הייתה אורה ושמחה".

איילת השחר, אסתר, היא הגאולה. השכינה, בדמותה של אסתר, בסתר ובמסתורין, לאט לאט, מסובבת את האירועים כך שתבוא הגאולה.

 

אסתר לשון סתירה:

המוטיב המרכזי של המגילה ובעקבותיו של חג הפורים הוא "ונהפוך הוא". לא נצטמצם בהפיכה שנעשתה להמן, במידה כנגד מידה שקיבל, אלא נראה את כל סיפור המגילה כסיפור שמכיל בתוכו סתירות רבות. הסתירות וההבדלים שבין העולם הפרסי והעולם היהודי, בין אסתר לושתי, בין מרדכי להמן, בין חוק לאנרכיה ועוד.

מגילת אסתר מורכבת משני חלקים, החלק הראשון הוא חלק נהנתני, תאוות בשרים, יין, כך מתוארת לנו התרבות הפרסית. והחלק השני הוא חלק ערכי יותר, צנוע. עולמות שונים והפערים שביניהם. אין חיתוך ישיר בין החלקים, הם נושקים זה בזה, סותרים זה את זה ומסתיימים בקביעה ברורה על העולם הנכון יותר, על הגישה המתאימה יותר.

הסיפור המקראי בדרך כלל מספק לנו פרטים הכרחיים בלבד. כל היתר נשאר באפילה[2].

מגילת אסתר שונה בניסוחה מהסיפור המקראי. שבעת ימי המשתה של אחשוורוש מלאים וגדושים עושר מילולי ועשירים בפרטים חושניים. "ובמלואת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן משתה שבעת ימים בחצר גנת ביתן המלך. חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי-בוץ וארגמן על גלילי כסף ועמודי שש, מטות זהב וכסף על רצפת בהט ושש ודר וסוחרת. והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים ויין מלכות רב כיד המלך. והשתיה כדת אין אנס, כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש "(אסתר א,ה-ח).

בסיפור המגילה, בסיפור הפרסי, אנו רואים את הצבעים, הססגוניות, את היין הזורם, את הרצים היוצאים דחופים, הכל מפורט ללא מקום לדמיון. אין לקורא צורך למלא פערים שכן הכל גלוי וידוע, כאילו מדובר בסרט המוקרן אל מול עינינו. בתוך הסיפור הזה קיים סיפור נוסף והוא הסיפור היהודי. סיפור מינימליסטי שמספק פערים, שנותן לנו לקוראים לחשוב, לעבד ולהשלים. 

מרדכי ואסתר סותרים את ערכי העולם הפרסי. חייהם של מרדכי ואסתר מייצגים ביקורת על הרומן הפרסי המלא הוד, תפארת ועושר תיאורי. כאשר אסתר נלקחת אל ארמון המלך, יש חשש ששם היא תקבל את התרבות הפרסית, אך כנגד ריבוי התכשיטים, הבשמים והאביזרים הקוסמטיים של בית הנשים, על אסתר נאמר ש"לא בקשה דבר"; היא מתרחקת מן הפאר ומן הטקסיות.

מול הרומן הפרסי, שבו, הכל מואר ופרוש ודבר אינו נסתר, באה אסתר. וכשמה כן היא, כלומר, העיקר אצלה הוא הנסתר. במקום לבקש, "לא בקשה דבר"; במקום לדבר, היא שותקת "לא הגידה אסתר..."

מוטיב בולט בהתנהגותה של אסתר הוא היעדר הפעולה. העדר זה סותר את העולם הסובב את אסתר, את העולם הפרסי. כאשר נדרשת אסתר לפעול, בכדי להציל את עמה, גם אז בולטת פעולתה בכך שהיא מכילה בתוכה היעדר פעולה. אסתר מבקשת שכל העם יצום עליה, וגם היא ונערותיה ינהגו כך. בחירה זו בצום מכילה בתוכה את אותו קו מנחה. היעדר הפעולה, שכן הצום הוא היעדר אכילה. וכך כמו השחר המפציע קמעא קמעא, מסובבת אסתר את הדברים וההתרחשויות.

מול עולם המלוכה הפרסי, בו אסור לפנות אל המלך אלא אם נקראת, הולכת אסתר אל המלך, והוא מקבלה. נראה לכאורה, שאסתר מאמצת את הסגנון הפרסי, היא מזמינה את המלך ואת המן למשתה. משתה ויין שייכים לעולם הערכים הפרסיים, אך בה בעת אסתר שוב מבליטה את היעדר פעולתה, היא לא אומרת למלך דבר היא מסתפקת בהזמנתו למשתה נוסף. ואז, כשאחשוורוש בשיא המתח, הבקשה של אסתר זרה לו ומפתיעה אותו. הבקשה אינה בקשה של עושר וכבוד, אלא בקשה קיומית, בקשה ערכית, בקשה זו אינה רגילה בעולם הממלכה הפרסי.

תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי!

אסתר בסתר ובמסתוריות סובבה את הדברים כך שהמן שביקש שכולם יכרעו וישתחוו לו, מוצא את עצמו כורע לאישה שהיא ממשפחתו של מרדכי היהודי שנוא נפשו.

הסתירות שבמגילה מבליטות את משחק ההיעדר והנוכחות. היעדר האל מצד אחד, ונוכחות המלך מצד שני.

המלך החזק המולך על מאה עשרים ושבע מדינות, שחוקק חוק שהבעלים ישלטו בנשותיהם ממלא אחר הוראותיה של אשתו, אסתר על ידי שהייתה מסתרת את דבריה.אסתר בסתרי סתרים שמרה על סוד יהדותה, סובבה את הדברים כך שהביאה את אחשוורוש לסתור את הוראתו הקודמת. המלך הנוכח התרוקן מתוכן, המלך הנעדר מגשים את רצונותיו צעד אחרי צעד, עד שמתברר לקורא שהוא הוא המלך האמיתי ועדות לכך היא תנועת "המתיהדים" עליה מסופר בסוף המגילה. כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא כל שהיא הולכת היא הולכת ומאירה... ליהודים הייתה אורה ושמחה".

אסתר כשמה כן היא, מיוחדת בהסתר ובמסתוריות שבה, בסתירות שבה, ואפילו באסתריות בייחוד האלוקי שבה.

 


[1] אלון ארי, המלך ובת זוגה, בתוך "שעשני אישה?", הוצאת יהדות כאן ועכשיו.

[2] ראו א' הראל פיש, הגלוי והמכוסה במגילת אסתר, שדה חמד, תשנ"ד, ג-ד. שם מביא המחבר את דברי א אוארבך שמשווה בין סיפור העקידה המצומצם בפרטים, לבין הפרק באודיסאה של הומרוס, וניתח בהרחבה את שני המישורים שבסיפור המגילה, הסיפור הפרסי והסיפור העברי.