בין כתר לשרביט ובין הארמון להמון

כמו במשתה בחצר אחשורוש. גם אצלנו מוזמנות למסיבות ולתוכניות האירוח נשים, להציג את יופיין. במגילת אסתר שני מודלים נשיים להתמודדות עם התופעות המבישות.

2007-02-18

פורים הוא חג ההפכים. המגילה פורשת בפנינו עולם שלם שלו נורמות ודרכי התנהלות משלו. בו-זמנית, באופן סמוי, היא מתארת לנו כיצד ניתן להשתמש באותם כלים ונורמות, להשגת מטרות הפוכות ולקניית שליטה. בקריצה, היא מלמדת אותנו אסטרטגיה בהישרדות, ולא רק בהישרדות, אלא בהשגת חצי מלכות.
לכאורה הסיפור המרכזי הוא סיפור ההישרדות של עם ישראל, וההיפוך בגורלו. לאור מרכזיותן של הנשים במגילה לא ברור האם אין זה דווקא סיפור הישרדותן, שאנו מוזמנים ללמוד. במגילה, כמו גם בעולם שלנו עדיין שולטות נורמות פטריארכליות. דרכי ההתנהלות בעולמנו דומות למשתה בחצר אחשורוש. גם אצלנו מוזמנות למסיבות ולתוכניות האירוח נשים, להציג את יופיין, כשאלה שמסרבות לשתף פעולה, פשוט מוחלפות באחרות.
גופה ונשיותה של ושתי נשלטים על ידי הגברים שבסביבה. כאז כן היום, שולטים גברים לא בנשים בלבד, הם גם שולטים באופן אכזרי ומכאיב מאד בגברים חלשים מהם. גברים מחונכים להשתמש ולהזדקק לתבנית החברתית של הירארכיה. הפנטזיה להיות מצוי בקודקוד, או בסמוך לו, היא הפנטזיה להיות מחוסן מההשפלה של האחרים והפחד שהם יגלו שאני לא מה שאני באמת: פגיע, כואב, מפחד וחלקי, כאחד האדם. שגם אני מבקש קשר ושגם אני הייתי רוצה להיות נעזר. על מזבח ההירארכיה מוקרבים אם כן, לא רק הנשים והגברים החלשים, אלא החלקים הרכים והמבקשים מגע, שבנפש.
מגילת אסתר, מתארת באופן מתוחכם כיצד ניתן לשבור את ההירארכיה הזאת, כשההירארכיה מאפיינת את המבנה החברתי המיני ואת המבנה החברתי המעמדי. מי שמייצגת את ההתמודדות הזאת היא אסתר, הבוחרת להתמודד באופן שונה מושתי, הנאבקת בניסיון הגברי לשלוט בגופה.

מאסתר אני לומדת את סוד התנועה בשני צירים: הציר שבין הפגיעות שלך לפגיעות שלו (שליטה מינית), והציר שבין הניכור לחמלה (השליטה המעמדית). הציר הראשון הוא הציר שבקצהו האחד עומדת ושתי, רועדת מבושה ומכעס ומחליטה לשלם בחייה על הניסיון של המלך לשלוט בה ובגופה. לב המלך טוב ביין. הוא מיסד באמצעות בני ביתו שכל איש ואיש יעשה כרצונו. כולם, חוץ מהנשים. לב המלך ערל לעובדה שגם לנשים יש רצון, שיש להן ערך ושגופן שייך להן. מלך מבוסם, חושב שיבושם לו, ושוכח שגם להן יש כוח.
אסתר, אחרי ושתי, יודעת עם מי היא מתחתנת. אחרי הישרדות מופלאה משהות ממושכת: חצי שנה בשמן וחצי שנה בבושם, היא מצליחה לגרום לאחשורוש לחשוק בה יותר מכל הבתולות, ולאהוב אותה יותר מכל הנשים (אסתר ב, יא). היא זוכרת שהמלך רצה להציג בפני השרים את ושתי בכתר מלכות, אבל היא גם זוכרת שאם למלכוֹת יש כתר, אז למלכים יש שרביט. והיא משתמשת בו.
אחשורוש לא ידע שהרוח קשורה לגוף, וכשמשפילים גוף משפילים רוח. הוא לא ידע כשמתייחסים לאדם כגוף בלבד, וגם אליו מתייחסים בבעלות, רוחו של האדם נחמצת ונחנקת. ושתי בחרה למות כי יש נשים שההשפלה כל כך מבטלת אותן שהן מתייאשות. אסתר, שיודעת עם מי יש לה עסק, בוחרת מראש באסטרטגיה אחרת, תופסת את אחשורוש במקום התורפה שלו, היא מלמדת אותו פרק בסדר נשים. ומשתלטת עליו דרך הזדקקותו אליה. כמו באומנויות לחימה מזרחיות מסוימות - אסתר אינה נאבקת ונלחמת חזיתית אלא משתמשת בכוחו ובחולשתו של היריב, על מנת להגן על עצמה. כתוצאה מכך, ברגע המתאים, תשכיל להפיל את המן, האויב של עמה.
אסתר מלמדת אותי דבר נוסף, חשוב מאד, על יחסי אנוש בקהילה. הציר השני שהיא מתנועעת בו, הוא הציר של המעמד החברתי. אסתר שמגיעה לארמון מההמון, מצליחה ברגע האחרון, לצאת מהארון. אסתר היתומה איננה נחותה רק בשל נשיותה,* אלא גם בשל היותה ה'אחר' מבחינה אתנית: יהודיה. בעצת דודה היא מסתירה את זהותה, נהנית עד כמה שהיא יכולה ממה שהארמון יכול להציע לה, ומתרחקת מעמה. אחד הרגעים הכי מרגשים במגילה הוא, לפיכך, הרגע שבו אסתר שותקת לשניה אחת, ותוהה האם באמת לנצל את בית המלך על מנת להימלט מגורלם של כל היהודים.

האם לנצל את מעמדה בארמון ולקנות את הישרדותה במחיר ההתנכרות לעמה המותקף?
דרישתו של מרדכי חד-משמעית: הדוד שלא הרשה לה להגיד את עמה ומולדתה, מבקש ממנה לפתע, להיזכר בעם הזה, ולהקריב עבורו את חייה. שוב נאלצת אישה לשקול אם לחיות או למות במגילה המפחידה הזאת, אבל הפעם בוחרת אסתר לשתף באחריות את האחרים ולא להילחם לבד. אם ההמון יכול לבקש מהארמון, אז הארמון יכול לבקש מההמון. אם אתם חושבים שאפשר להקריב את חיי בשבילכם, התאמצו קודם להגן עליהם. אסתר שלמדה את סוד השליטה בכלי נשיותה, משתמשת שוב בכוחה ללמד את עמה ערבות הדדית מהי. כפמיניסטית אמיתית היא יודעת, שהקרבה איננה סיפור זוהר וחינוכי, מפואר ובריא. אם נעשים שינויים, מוטב להפוך את הסדר החברתי עד לשורש. 'וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום גם אני ונערתי אצום כן' (אסתר ד, טז). צומו עלי. חישבו עלי. דאגו לי.
אף את מרדכי שאת מאמריו-הוראותיו המשיכה לבצע גם משבגרה (אסתר ב, כ), היא מלמדת להיענות גם לדבריהם של אחרים (אסתר ד, יז), ולפרסם 'מאמרים' יחד, בשיתוף פעולה (אסתר ט, כט-לא).
אסתר מבינה כי רק הזדהות הדדית בין ההמון לארמון, ובין הארמון להמון, תאפשר את פירוק הרוע המאיים של המן. ערעור של ההירארכיה - רק הוא יוכל למוטט את התחרות האופפת אותנו מכל עבר. התחרות והמרירות. התחרות והאלימות.
אסתר מלמדת אותנו לוותר על הניכור, ולהתייחס. היא חושפת את העובדה שברגעים קשים, הפתרון הטוב הוא הפתרון החם: לא לברוח ולהתגונן בארמון המבוצר שלי, אלא לתת יד ואמון, לקחת אחריות וגם לדרוש אותה מאחרים. להזכיר למי שמעריכים עצמם כ'עמך' שיש להם כוח ושהם שאחראים לגורלם. ושאפילו אם את או אתה בקודקוד, מותר וראוי להעז ולהציג את הפנים הפגיעות שלכם ולבקש עזרה.

______
* בחינת המגדר שלה (מגדר = המטען התרבותי - ציפיות, סטריאוטיפים וכו' - המיוחס למושאים 'אשה' ו'גבר').