ההשתעבדות הבלעדית לה' מבטיחה את יחסו המיוחד, את הגנתו מפני האלימות של הדבר, החרב והרעב המצפים לאדם במסגרת אנושית בה "כל דאלים גבר". מעשה כיבוש האדם את רעהו, שעבודו לעבד, מפקיע את זכותו מאותה ברית שוויונית כלפי ה' ומסכן אותו בשילוח מלפניו אל עולם אכזרי בו שולטים האדם וכוחו בזולתו החלש.

פרשת משפטים פותחת במצוות עבד עברי: 'כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם' (שמות כא, ב). עיקר המצווה על האדון, לשחרר את העבד בשנה השביעית, לדאוג לאמה העבריה לשאתה או להשיאה לבנו או לשחררה לחופשי (שם ז-יא). כך גם מתחייב האדון בשחרור עבדו הכנעני במידה ופגע בו פיזית, בשן ובעין (שם כו, כז). מצד שני, יש גם דרישה מהעבד להשתחרר, להימנע מלהיות משועבד לאדם. עבד המסרב לצאת לחופשי ואומר 'אהבתי את אדוני... לא אצא לחופשי', ננזף ונענש באופן סמלי ברציעת אזנו, והופך ל'עבד עולם'. מדוע נענש העבד על בחירה זו?

סוגיית העבד היא הרחבה של מצוות השבת המופיעה בעשרת הדברות לפני כן: 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלוקיך, לא תעשה בו כל מלאכה, אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשערך' (שמות כ, ט-יא). הנימוק למצוות השבת הוא הדרישה להידמות לאלוקים, שנח ביום זה ממלאכת הבריאה ומכאן הקשר ההדוק בין חובת השביתה כביטוי לאמונה בה' כבורא עולם ואדונו היחידי, שעצר את מלאכתו ביום השביעי, ובין ההימנעות מלשלוט באדם אחר, בעבד או באמה. הרעיון המסתתר כאן הוא כי אמונה בבורא עולם טומנת בחובה את האמונה כי כולם עבדי ה' המה ולא עבדי אנשים. מחויבים להאמין אך ורק בה' ולא בזולתו. בשבת גם האדון מציית לאדונו האמיתי, הקב"ה, ונותן מנוחה לעבדו ובהמתו. זו גם הסיבה שהעבד נענש ברציעת אזנו כשמבכר הוא את העבדות על החרות, כדברי חז"ל: 'אוזן ששמעה בסיני, "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה נה) והלך וקנה אדון לעצמו - תרצע, רבי שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר: מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי "כי לי בני ישראל עבדים", עבדי הם ולא עבדים לעבדים. והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם' (קדושין כב ב').

השבת היא ברית בין ישראל לה': 'כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם' (שמות לא יג). ברית זו בין ישראל לה' נכרתת מחדש גם בעת יציאת מצרים. התורה קושרת קשר הדוק בין הברית המתקיימת בין האדם לה', לבין חרותו האישית מכל שעבוד אחר. השתעבדות לאדם אחר סותרת את ההשתעבדות הבלעדית לה'. הקב"ה דורש מהאדם: 'לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלוקים הוא' (דברים א, יז). כלומר, מחויבותך המוסרית היחידה היא לאלוקים ולא לשום אדם אחר, אפילו לא לאב ולאם. כך פרשו חז"ל את הפסוק 'איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמרו' (ויקרא יט, ג);  ואין אתה חייב לציית להוריך אם אומרים לך לחלל את השבת. כלומר ההתחייבות לברית עם אלוקים משחררת את האדם מכל מסגרת הטרונומית אנושית, מהיותו עבד לאחֵר לאחר שש שנים, מפחדו של אדם אחר, ואפילו ממחויבותו להוריו, כאשר הדבר סותר את מצפונו ואת דרכו. זה הקשר בין הברית לחרות האדם, כי לי בני ישראל עבדים, ו'חביב אדם שנברא בצלם'. מכאן ששעבודו של אדם אחר יש בו מן הפרת הברית. מסיבה זו פונה ירמיהו, (פרק לד) בהפטרה של פרשת משפטים, ומוכיח קשות את בני ישראל על הפרת הברית עם ה' בכך שלא שמעו בקולו וחזרו ולקחו להם עבדים: 'הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה', אחרי כרת המלך ברית את כל העם אשר בירושלים, לקרא להם דרור. לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה חפשיים לבלתי עבוד בם ביהודי אחיהו איש' (שם ח-ט).

העם מציית ועושה זאת אך אחר כך מתחרטים האנשים ושבים וכובשים את עבדיהם ושפחותיהם חזרה. על כך מוכיח אותם ירמיהו קשות: 'כה אמר ה' אלוקי ישראל, אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמור: מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי... ותשובו אתם היום ותעשו הישר בעיני לקרוא דרור איש לרעהו ותכרתו ברית לפני בבית אשר נקרא שמי עליו. ותשובו ותחללו את שמי ותשיבו איש את עבדו ואיש את שפחתו אשר שילחתם חפשיים לנפשם ותכבשו אותם להיות לכם לעבדים ולשפחות. לכן כה אמר ה': אתם לא שמעתם אלי לקרא איש דרור איש לאחיו ואיש לרעהו, הנני קורא לכם דרור אל החרב אל הדבר ואל הרעב'.
ירמיהו מציג את האדון, העבד והשפחה כשוויי ערך, אחים ורעים. אין יתרון לאף אדם על פני האדמה על זולתו, כולם בנים ובנות, עבדים ושפחות הם לה' לבדו וכל השתעבדות איש בזולתו יש בה כדי בגידה בברית עם ה'.

ההשתעבדות הבלעדית לה' מבטיחה את יחסו המיוחד, את הגנתו מפני האלימות של הדבר, החרב והרעב המצפים לאדם במסגרת אנושית בה 'כל דאלים גבר'. מעשה כיבוש האדם את רעהו, שעבודו לעבד מפקיע את זכותו מאותה ברית שוויונית כלפי ה' ומסכן אותו בשילוח מלפני ה' אל עולם אכזרי בו שולטים האדם וכוחו בזולתו החלש.

מכאן נראה בברור כי עקרונית, מתייחסת התורה לעבדות באופן שלילי וודאי רצון ה' התגלם בהיסטוריה בביטולה של העבדות. גם הפטריאכליות, השליטה המסורתית, עתיקת היומין של הגבר באשתו, היה בה מן העבדות. לא לחינם הושווה באינספור מקורות בהלכה, מעמדן של נשים לעבדים. כך ראה זאת ר' אחא בר יעקב כשלא ברך 'שלא עשני אשה', כי ראה ברכה זו כלולה בברכת 'שלא עשני עבד' (מנחות מג ב); ורש"י פירש את דעתו בכך 'שאשה נמי שפחה לבעלה כעבד לרבו' (רשי שם). גם האבודרהם בהקדמתו לסידור מפרש כך את הפטור שניתן לנשים מקיום מצוות עשה שהזמן גרמן: 'והטעם שפטרו נשים מהמצוות עשה שהז"ג, לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו, ואם הייתה מחויבת במצוות עשה שהזמן גרמא, אפשר שבשעת עשיית המצוה ציוה אותה הבעל לעשות מצוותו, ואם תעשה מצות הבורא ותניח מצותו, אוי לה מבעלה, ואם תעשה מצות בעלה ותניח מצות יוצרה אוי לה מיוצרה, לפיכך פטרה הבורא ממצוותיו כדי להיות לה שלום עם בעלה'.
אם כך, עקרונית, לפי האבודרהם, התאווה הקב"ה למצוותיהן של נשים, כשם שמתאווה הוא שרק אותו ישרתו כל בניו, עבדיו, 'כי לי בני ישראל עבדים', אך מציאות היסטורית בה נהגה העבדות ונהגה הפטריאכליות גרמה לוויתרו של ה' על מצוותיהם של המשועבדים כדי שלא ייגרם להם צער על ידי משעבדיהן.
לפיכך נראה כי חרות ושויון בין בני האדם, באשר הם, גברים ונשים כאחד, לפני האלוקים מסימני חידוש הברית והגאולה הם.